הזולה - הצד האפל של החברה

כך מכנים חסרי הבית את הבתים העזובים שהם "מאמצים" להם למגורים, בתים נטושים, גגות של בנינים, בניינים שלמים עזובים, ישנים וחדשים, שבניתם הופסקה, אחרים  שממתינים לשיפוץ או למכירה, כל אלה נמצאים בשפע בכל סביבה אורבאנית. חזותם החיצונית הרעועה והמטה לנפול, מסתירה תמונה עגומה אף יותר בתוכם: קירות שבורים ומתקלפים,תקרות מתפוררות,דלתות עקורות,חלונות מנופצים ומערכות מים ,ביוב וחשמל מנותקות ומרוסקות. "עיצוב הפנים" בבתים אלה תמיד עשיר בפסולת בניין ואשפה אנושית מכל סוג. אלפי אנשים חולפים על פני הזולות במשך היום. הארכיטקטורה החיצונית של חלקם אפילו נעימה לעין, אבל בלילות המקום משנה צורה והופך למפלצת מפחידה המרחיקה סקרנים. מסיבה זו מושכים אליהם בתים אלה אוכלוסיות רחוב מגוונות: חסרי בית, נרקומנים,שוהים בלתי חוקיים ונמלטים מפני החוק למיניהם. זהו מקום מסתור המבטיח הגנה לא רק מפני פגעי מזג האוויר; זהו בסיס ומרכז לחיים עבור קבוצה גדולה של אנשים הנודדים ברחוב . ל"זולות" השפעה פסיכולוגית גדולה על דיירי הרחוב המאכלסים אותן – בדרך כלל לחיוב ולעיתים גם לשלילה. לכל אדם אשר בחר להתגורר באחת ה"זולות" סיבות ומניעים משלו: הפחד מהבדידות שבשהייה הממושכת ברחוב, החשש מגורמים עוינים העלולים להתנכל לו, אם האיש שתיין  הוא עשוי לחשוש שמא ימות בודד ברחוב מעודף שתייה ולחפש לו השגחה והגנה של חברים במקום סגור ומוגן יותר. גם הרצון להיות בין חברים משחק תפקיד ללא ספק; לאחדים משמשת הזולה תחליף לבית ולמשפחה שאבדו להם. החיים במרחב מוגן ובחברת אנשים כמוהו יכולים לשמש לדייר הזולה עוגן יציב בחייו הרעועים. ה"זולה" יכולה לשמש לפעמים גם תחנת מעבר זמנית  בין חיי הרחוב לחיים נורמטיביים; חלק מדיירי ה"זולות"  הם אנשים הנמצאים בשלב של חזרה מגמילה, חזרה ממאסר, לפני שכירת דירה. מכאן שהאנשים המאכלסים את הזולה, אפילו חברים באותה הקבוצה, הם אנשים שמצבם אולי שונה מאד זה מזה: החל מאלו הנמצאים בדרך חזרה לחיים נורמליים ועד כאלה, שנמצאו זרוקים ברחוב, שיכורים, משותקים וחסרי יכולת לעזור לעצמם והובאו לזולה על ידי אחד מחבריה לשם החלמה והתאוששות. וישנם גם "זאבי הרחוב", ותיקים ומנוסים בחיים אלה, חזקים ובעלי אופי שתלטני, המחפשים להם זולה כדי להקים בה קבוצה משלהם, או להשתלט על קבוצה קיימת כדי לנהל את דייריה ולנצלם לתועלתם. כך או כך, בין אם מחוסרי הבית מגיעים אל הזולה מתוך חולשה ובין אם מתוך מחשבה תחילה, חייהם ישתנו בצורה משמעותית לטוב  או לרע.  בין אם אתה זאב ובין אם אתה כבש, הזולה היא מקום לחיים במשותף, חיים שבהם האחד נזקק לשני.

צורת חייהם של דיירי הזולות עשירה באירועים קומיים ,דרמטיים וטרגיים. הסיפור המובא כאן  הוא סיפורה של קבוצה אחת בלבד במשך תקופת זמן של כחצי שנה , אבל הוא נותן ביטוי- כך אני מקווה- גם לחייהן של קבוצות אחרות שהכרתי.   זולה יכולה להתקיים שנים, אך חייה יכולים גם להסתיים תוך זמן קצר ,לפתע וללא אזהרה מוקדמת. כך קרה למיכאל ואיגור,דיירי זולה אחת ,שהכרתי בבניין נטוש באחד מרחובותיה של ת"א. שהותם בזולה נפסקה לפתע, בשל "דיירים מסתוריים" שנכנסו לאחת מקומות הבניין שבו מצאו להם מפלט וגרמו לסגירת הבניין ולסילוק דייריו, כפי שנראה בהמשך.

 

 

וכך התחיל הסיפור: לפני חצי שנה, באחד משיטוטיי בעיר, חלפתי על פני חלון ראווה. פעם היה זה חלונה הגאה של חנות צילום גדולה וחדישה. בנערותי נהגתי לעצור לפני חלון זה כדי להסתכל בגעגועים ולחלום על המצלמות שהוצגו בחלונה. גם הפעם  עצרתי ליד אותה וויטרינה: הזכוכית הייתה אטומה כמעט לגמרי בשכבות לכלוך ואבק. שפשפתי  וגירדתי שכבה עבה של ולכלוך כדי להציץ פנימה. המקום נראה נטוש ומוזנח. דבר לא נותר מפארה של החנות שהייתה שם פעם.  לפתע צדה את עיני תזוזה של דמות בתוך החלל החשוך... בדחף הסקרנות החלטתי להיכנס פנימה ולחקור.  בחצר האחורית מצאתי את פתח הכניסה  ונכנסתי. ריח חריף של חומר שרוף וצחנת אשפתות רבת ימים הכה בי בהיכנסי. חלפתי על פני איים פזורים של שרידי חפצים שרופים ומפויחים. הקירות מסביב היו מעוטרים בשלל כתובות גרפיטי, מעשה ידיו של אדם עצבני ומר נפש, אם לשפוט לפי תכנן וצורתן. "מי יכול לגור כאן?" חשבתי.  כשהתרגלו עיניי לחשיכה ניצבה התשובה לנגד עיני: צללית של גבר לבוש תחתונים !!  הוא הביט בי בחשדנות ואני בו. מצד זה, במבט החוצה, נראה הרחוב היטב. מן הסתם ראה אותי האיש מציץ פנימה וחשדו התעורר. כך התחילה היכרותי עם מיכאל .  שיחת  קצרה הפיגה את המתח ביננו. הוא הזמין אותי לשבת וסיפר לי את סיפורו. בדרך כלל דיירי הרחוב אינם אוהבים לספר זה לזה  את סיפור חייהם והדרדרותם לרחוב ; כולם נמצאים במצב דומה ומה הטעם לחטט איש בעברו של חברו? אבל לזר שנראה אוהד וזוכה באמונם, הם תמיד שמחים לספר. אולי ירצה לעזור להם, וגם אם לא, הרי זו הזדמנות לפרוק תסכולים שהצטברו בלב, לספר לשומע אוהד מ"הצד השני"- אולי להצדיק,לנמק, לבקש הבנה, אולי להאשים, להתריס,לבקר...  סיפורו של מיכאל עצוב ומרגש והוא מספר אותו לפרטי פרטים. מדי פעם הוא פורץ בבכי כשהוא מזכיר את אהובתו שאבדה. הם התכוונו להתחתן, אך מיכאל התעקש שקודם כל תעבור גיור. ימים ספורים לפני תחילת התהליך היא נתפסה ע"י משטרת ההגירה וגורשה מן הארץ ועקבותיה אבדו. מאותו רגע עבר עליו רצף של אירועים קשים שבסופם הדרדר אל הרחוב. סיפוריהם של רבים מדיירי הרחוב והזולות סובבים סביב אירוע מרכזי דומה: אבדן האישה שאהבו, מותם של הורים שהותיר את האיש בודד בארץ חדשה וקשה, אישה שבעלה הלך לעולמו, או עזבה, וילדיה נלקחו ממנה לאחר שהתקשתה לפרנסם ולשלם את החובות שהותיר בן זוגה  ...

 

 

 

עכשיו מיכאל מתגורר בזולה עם שניים מידידיו, איגור וקונסטנטין, אותם איני מכיר מהרחוב. הם נמצאים בשלב של רגל אחת ברחוב ורגל שנייה בחברה. יש להם עבודה, ברחוב הם מתהלכים נקיים,לבושים כאחד האדם וכך לא ניתן להבחין  בהם שהם חסרי בית. בתוך הזולה התמונה שונה : המקום מוזנח. הלכלוך והזוהמה שולטים בכל . מעט הריהוט שבמגורי השלושה נאסף מהרחוב: ספה ישנה ומזוהמת ,שולחן קפה ועליו קערת פירות מקומטים מכוסים "טייסת" של פרעושים, על הרצפה מזרון מעופש שרוף בחלקו , אפילו העכבר הקטן המתרוצץ שם בדילוגים נראה כמחפש את דרכו החוצה. תחביבם האהוב, שתיית אלכוהול, אינו מותיר להם כוח אל מול אי-הסדר והזוהמה הנערמים והולכים. הם מתעלמים מהררי האשפה המכסים את הרצפה בחדרם ובחדרים הסמוכים וחיים אתם וביניהם. למראה החפצים המפויחים המפוזרים בכל עבר, שאלתי את מיכאל מי מביניהם הוא הפירומן.  "יש אחד משוגע שברח מאברבאנל." הוא מסביר "הוא ישן כאן בחצר, לפעמים הוא מדליק משהו כשאנחנו ישנים ונעלם".. יש עוד כמה דיירים בקומה השלישית אבל עליהם מיכאל אינו רוצה לדבר, "איתם ...רק שלום, שלום וזהו", ניכר בו שהוא מפחד מפניהם.

 

 

לאחר זמן גונבה לאוזניי שמועה בדבר זולה נוספת, לא הרחק משם, ובה דיירים רבים. דיירי הזולות משתדלים-מטעמים ברורים- לשמור בסוד את מיקום הזולות שלהם. פניתי למיכאל ובקשתי מעט מידע.  הוא לא ידע אבל הצביע לכיוון אליו ראה מספר חסרי בית הולכים כשחלפו על פני הוויטרינה הגדולה. יצאתי אל הרחוב וצעדתי לכיוון המשוער. במרחק לא רב משם הבחנתי בבנין ישן בן 3 קומות שמבנהו הארכיטקטוני   נראה מצדיק  בהחלט את שימורו, והוא ישן, מוזנח וקירותיו מתקלפים ומשחירים. בקיצור- בנין זולות אפייני. החלטתי להיכנס ולראות. באותו רגע, ממש כאילו לפי הזמנה, מתקרב אלי בצעדי ענק אדם גדל ממדים, עמוס שקיות מלאות מצרכים מן השוק, ועל פניו חיוך החושף שיניים בכל גודל וצבע,( ממש ויטרינה של אבנים טובות). הוא הניח את משאו על האדמה והעניק לי חיבוק דוב רוסי. היה זה רוסלאן המכונה "הטייס", מכר ותיק שלי מהרחוב. "תמיד כשעובר מטוס" צוחקים מכריו "הוא מביט לשמים ומסביר לסובבים על סוגו של המטוס ומאפייניו, יעדיו וכו'". "אפילו את צבע תחתוניה של הדיילת הוא יודע" אומרת בלגלוג טניה, שעוד נכירה בהמשך . רוסלאן הוא אחת מהדמויות החזקות והשנויות במחלוקת בקרב דיירי הרחוב. הוא חזק ותוקפני וכשהוא שיכור הוא נוטה לאלימות. אנשי הרחוב מכבדים אותו וגם נזהרים מפניו.  ידעתי שהוא אינו ישן ברחוב. תמיד הייתה לו עבודה והדבר מחייב אותו לשמור על  סדר יום ועל חיים מסודרים פחות או יותר. הוא הזמין אותי אל ה"זולה" בלא חשש, הרי אנחנו מכרים ותיקים... שם ביתו בתקופה האחרונה,כך סיפר לי, קודם התגורר בשכירות בדירה שקבל מטעם שרותי הרווחה של עיריית תל אביב, עכשיו עזב עקב בעיות עם בעל הדירה והוא מתגורר בזולה שבבנין הזה .

 

 

חמש מדרגות מובילות אותנו אל הכניסה הראשית לבניין. בכניסה שער סורגים ובו פתח צר; יש להצטודד ולהיזהר משריטות במעבר.  בקומת הכניסה מבוך של חדרים. בכל אשר תפנה אין מנוס מלדרוך על פסולת בניין ושיירי אדם  מכל מין וסוג, כולל צואה המפוזרת פה ושם . ערמות של זכוכית שבורה מתנפצות ברעש תחת רגלינו . שביל  הפסולת הזה מלווה אותנו גם במעלה המדרגות. על גרם המדרגות מעקה יפיפה עשוי עץ ועיטורי ברזל . הפסולת המכסה את המדרגות הושארה כאן בכוונה,כדי לשמש לדיירי הזולה כאזעקה בעת כניסת זרים.  בקומה השנייה שוב מבוך של חדרים. ברקע קולות אנשים. בקומה זו שתי דירות רחבות ידיים. כל הדלתות עקורות ממקומן ומושלכות על הרצפה, מכוסות בפסולת עשירה. אנו חולפים על פני חדר פנימי- מפלס הזבל בו מגיע לגובה המותנים – ומגיעים לחדר נוסף, מזוהם קצת פחות . מהחדר נשמעת המולה ואנחנו  נכנסים. והנה הפתעה!  כשמונה אנשים בחדר וכולם מוכרים לי מהרחוב...  החדר גדול ומרווח. בצידו האחד חלונות גדולים וקירותיו ותקרתו מוכתמים, מתקלפים ומתפוררים. בפינה אחת של החדר מיטה זוגית גדולה ולידה ,על הרצפה, מזרון ישן ומזוהם. כסא פלסטיק, ושולחן קפה, שעליו עוסקים כמה מהדיירים בהכנת ארוחת הצהריים, משלימים את הריהוט בצד זה של החדר. שני חברים ממהרים אל רוסלאן ומקבלים את פניו בחיבוקים ובקריאות שמחה , הם מסייעים לו לפרוק את השקיות המלאות להשיל מעליו את מעילו. 

 

 

         

בחדר התרגשות ושמחה. כולם עסוקים:  אחד מכין סלט, אחר דואג להביא סיגריות ,מישהו חוזר מבחוץ עם בקבוק וודקה. ההכנות לקראת ה"חגיגה" בעיצומן. בינתיים מצטרפים גם כמה אורחים לחבורה.  לא מעט אנשים כבר נמצאים בחדר. לפי מספר החדרים שהספקתי לראות אני מתרשם שיש מספיק מקום לכולם. השולחן עמוס כל טוב – כמעט ארוחה חגיגית בבית תל אביבי אמיד!! מצב הרוח מרומם. רוסלאן מתחיל בסדרת בדיחות והאחרים מצטרפים. הצחוק מתגלגל, לועסים בתיאבון והמשקה זורם, חיבוקים חמים וסיפורים מרתקים ממלאים את החדר. מפינתי אני מביט : הם נראים כחבורת גברים (ומעט נשים) מגובשת ומלאת שמחה. הרגשת החופש האופפת אותם שונה כל כך מהרושם שהם משאירים ברחוב.

 

 

רגעי שמחה כאלה לא תמיד מאפיינים את חייהם של אנשי הזולות. ימים כאלה מתחלפים בימים של מתח וקדרות, גם מריבות יש, לפרקים אלימות. שמחתם היא עניים, שמחת העזובים והדחויים והדלק המניע אותה הוא לעתים קרובות האלכוהול. תחושת הקרבה והאחריות ההדדית שהם מפגינים, מתחלפת לעתים קרובות באינדיבידואליזם קיצוני, באגוצנטריות שתנאי חייהם מעודדים אותה. גם הרכב הקבוצות החיות בזולות אינו יציב. ברוב המקרים הוא אמורפי ונתון לשינויים תמידיים: אנשים באים, שוהים זמן מה ועוזבים, לפעמים כי הקבוצה אינה לרוחם, לפעמים משום שהם מסרבים לקבל עליהם את המחויבות הנדרשת בחיי הקבוצה והם מעדיפים את החופש שבחיי הרחוב ולפעמים- כפי שנראה- משום שתנאים המשתנים, הנכפים עליהם מבחוץ, דוחקים אותם החוצה, לרחוב, או לחיפוש זולה אחרת... ובכל זאת, אפשרות החיים בזולה היא אופציה מועילה, לפעמים אפילו מצילה, עבור אנשי הרחוב. לא רק משום שהיא מספקת מחסה פיזי והגנה יחסית מסכנות הרחוב, אלא, וחשוב יותר אולי, משום שהחיים בקבוצה בזולה מאפשרת לאנשים אלה ,שהחברה דוחה ומזניחה, ליצור מעין חברה משלהם שבה הם יכולים להנות מקרבה אנושית, מתחליף למשפחה החסרה, מתחושת ערך עצמי ואולי מהיכולת להתריס, כקבוצה, כנגד החברה הדוחה ומזלזלת.

 

 

 השמש כבר ירדה. הארוחה נגמרה. הבקבוק התרוקן. החברים העייפים משתרעים בלא סדר על המיטה ועל המזרון ,אחרים הלכו לחדרים הסמוכים. מנוחה מעוד יום ארוך. משב רוח הפתאומי מסיט את הוילון השחור הגדול .בחוץ מרפסת חיצונית  יפה, מביטה אל הים.  יצאתי אל המרפסת להביט ברחוב. השמש הנמוכה מסתתרת כבר מאחרי הבתים.  בקרוב ידלקו האורות, הטלוויזיה תודלק, המחשב, המזגן יזמזם, אולי יתיישבו אנשים וילדים מול מערכת קולנוע ביתית, מישהו יעשה מקלחת חמה, יקרא ספר וילך לישון על מזרון אורטופדי, הורים ישכיבו את ילדיהם לישון... ומה כאן ? איך מעבירים את הזמן בחשיכה מוחלטת? אילו תחליפים יש להם, לאנשי הזולות, לכל אותם דברים שהם חלק בסיסי ומובן מאליו בחיים של רובנו ? מה עושים שבעה אנשים החיים יחד כאשר עומדות לרשותם 24 שעות, כשבידיהם החופש לבחור כיצד למלאן , אבל אמצעיהם כה מוגבלים? כל כך הרבה שאלות שאצטרך למצוא להן תשובה...

הלילה צופן בחובו לא מעט סכנות לאנשי הזולות: נרקומנים הנכנסים מדי פעם כדי לגנוב, לשדוד ולמכור כל דבר ערך, שיסייע בקניית מנת סם. שוטרים ובלשים נכנסים ויוצאים מדי פעם בחיפוש אחר מי שנמלט או מתחבא מפניהם. הזולות הן מקום מסתור שאין כמותו. חברי הזולה רגילים לסיורים הליליים האלה וכבר אינם מתרגשים מהם. גם סוחרי (גנבי) מתכות מבקרים מדי פעם, שוברים ומפרקים כל דבר העשוי ברזל ,נחושת, או אלומיניום- סחורה מבוקשת בשוק השחור.סרגיי, גם הוא אוהב את החשיכה. מדי לילה הוא יוצא לסיורים רגליים ברחובות העיר ומעלה ברשתו שפע של חפצים מועילים  שאנשים זרקו או השאירו בחוץ. בבוקר תחכנה לחבריו המתעוררים שקיות מלאות כל טוב: בגדים נקיים, אביזרי אופנה, צעצועים ישנים, כלי מטבח ומכשירי חשמל שונים שנזרקו לרחוב. בזולה אין חשמל, אבל לפעמים אפשר למכור. איש איש והתועלת שהוא מביא לחבריו. סרגיי גאה מאד ביכולתו זאת. לא אחת הרצה בפניי על "הקלות הבלתי נסבלת" שבחיים בשולי חברת השפע השבעה. "צריך רק לדעת איך להסתדר" הוא מצהיר בגאווה, כשפניו הרזים אדומים במקצת ומזיעים משמחה ומוודקה.

סדר יומם של דיירי הזולה מתחיל בשעות הבוקר המאוחרות, עם קרקורי הבטן הראשונים. היקיצה עבורם היא  משימה לא קלה. בעיקר היא תלויה בכמות המשקה שזרם בעורקיהם במשך הלילה ובאיכותו. ככל שאיכות המשקה ירודה, כך כאב הראש בבוקר חזק  יותר והדחף הראשוני הוא למהר לשתות שוב כדי לסייע לגוף לעבור את  המשבר ולהתאושש . המנוסים יותר משתדלים לא לעבור מידה מסוימת בשתייתם. המנוסים פחות לא יעצרו עד שיראו את קרקעית הבקבוק, אבל כאן בזולה יש תמיד מישהו סמכותי, שידאג להשאיר משהו בבקבוק למקרה חרום בבוקר.

 

 

הצורך הדחוף השני, עוד לפני ארוחת הבוקר, היא הסיגריה. האנשים כאן רגילים לעשן כארבע חפיסות ביום; אין בכוחם להתאפק זמן רב. גם כאן, המנוסים יזכרו להחביא סיגריה לבוקר . אחרים, ובמיוחד אלו שהרבו לשתות, אפילו שמרו סיגריה לבוקר, לא יזכרו איפה החביאו אותה. כל בוקר מתרוצץ המפוזר התורן מחדר אל חדר בחיפוש אחרי                                                             

הסיגריה שהחביא.  מקומות מסתור לא חסרים- בתוך כמויות האשפה שנערמו כאן גם טנק יוכל להסתתר. אבל, לקחת סיגריה ללא רשות מחדרו של חבר הוא דבר שלא יעלה על  דעת איש , העונש על כך חריף. הוא יכול להסתיים בגירוש מהזולה .                     בקומת הכניסה, בחדר צדדי קטן, שרצפתו מכוסה ערימות אשפה, מסתתר לו כיור מים קטן ועל הקיר לפניו מראה ישנה ומוכתמת. זהו מעיין החיים של הזולה. כל מי שהתעורר ובכוחו לקום וללכת , יורד  במדרגות, מצחצח שיניים, מתרחץ, לפעמים מתגלח, וממלא בקבוק במים לשתיה. בימי הקיץ ,כבר בתשע בבוקר, הצנרת חמה ואפשר להנות אפילו ממקלחת חמה במרבית שעות היום. כאן גם מכבסים בגדים שקשה למצוא להם תחליף מדי יום- גרביים ,תחתונים וכו'.  את שאר הבגדים ניתן להשיג ברחוב בשפע- מכל מותג ובכל המידות .  הכיור  בחדר הקטן המזוהם הוא נווה מדבר אמיתי, הוא מקור חיים לאנשים רבים.

 

 

 

התנהלות החברים בבוקר איטית. איש אינו שואל "מה השעה? " או  "איזה יום היום?"  יום אחד דומה למשנהו וזמן לא חסר, יש בשפע. כשהסתדרו כולם, מתחלקים לקבוצות ויוצאים לעבודה.

 

 

 

כל אדם שהחליט לחיות בזולה חייב לקבל על עצמו אחריות, כלפי עצמו וכלפי חברי הקבוצה. על כל חבר למצוא את מקומו בהיררכיה ולהפנים את מערכת החוקים הפנימית של המקום, מכל אחד מצפים שיתרום את חלקו בפרנסה ובעבודות הנדרשות בזולה. החברים החדשים בחבורה או החלשים שביניהם ,(בד"כ הנשים, שרק מעטות מהן יש), נשלחים למשימות כמו קיבוץ נדבות תוך שיטוט ברחובות, בין מכוניות בצמתים, או בישיבה במקומות קבועים. "עבודה בבנק" , למשל, פירושה קיבוץ נדבות תוך ישיבה מתחת לכספומט. "צליפת בדלי סיגריות" היא איסוף בדלי סיגריות מהמדרכות. מאוחר יותר, בזולה, יפרידו את הטבק ויגלגלו את התערובת בנייר עיתון לסיגריות מתוצרת בית. שעות העבודה גמישות, אין בוס מעל ראשך , התנאים לא משהו, אבל עובדים בקבלנות. ברגע שנאסף סכום כסף המספיק לבקבוק וודקה, ואולי גם קופסת סיגריות, מסתיימת המשמרת, מיד הולכים לעשות קניות ומשם אל הזולה.

 

 

 

 

אבל, קניות לא עורכים בכל מקום. לכל מצרך מקומו : סיגריות לא קונים בקיוסקים ב- 15 שקלים הקופסא. מעטים הם המכירים מקום בו ניתן לקנות  חבילה של 20 סיגריות בשלושה וחצי שקלים, אבל דיירי הזולה מכירים. סיגריות אלה הן אנונימיות, אבל הן נחשבות עדיין למעדן בהשוואה לסיגריות מתוצרת עצמית, מגולגלות בנייר עיתון .    את בקבוקי המשקה הם מקפידים לקנות במקום רשמי וקבוע. הוודקה היא נושא רגיש, כולם חווים אותו על בשרם. לא פעם נכוו מקניית בקבוקים מזויפים וזולים שגרמו נזקים לשותים. בעקרון, אנשי הזולה לא יכניסו אל ביתם בקבוק וודקה שמחירו פחות מ - 20 שקלים. וודקה זולה יותר  גורמת- כך הסבירו לי- לנזק פיזי ממש:  שתיית משקה מהסוג הזול גורמת לשיתוקי רגליים ,התקפי אפילפסיה ,והשכיח ביותר - תחושה נוראה בעת הקימה בבוקר. מכיוון שבזולה "שלנו" יש מספיק ידיים עובדות  החברים יכולים להרשות לעצמם לקנות משקה יקר ונקי יותר.  דיירי רחוב בודדים, המתקשים להתפרנס, משלמים ביוקר בבריאותם כאשר הם מתפשרים על איכות המשקה. לא אחת הם מוצאים את עצמם כשכל שריר ותחושה בגופם משותקים והם צונחים אל הכביש מבלי יכולת לעצור. הם נחבטים מעוצמת הנפילה ונרדמים במקום נפלם. פצועים ומשותקים הם מאבדים את השליטה בצרכיהם מבלי לחוש בכך ונותרים שוכבים ,חסרי ישע ומזוהמים, השמש מכה בפניהם ללא רחמים, ריח השתן, הצואה והאלכוהול המתערבבים באוויר ,מחרידים את העוברים והשבים ומזמינים ענני זבובים הצובאים עליהם. למתבונן מהצד המראה מזעזע . כמעט מדי יום מוזעקים צוותים רפואיים על ידי אזרחים מודאגים לאסוף אותם מהרחוב אל בית החולים. במקרים רבים אין תועלת בכך. לאחר מספר שעות יתעוררו וילכו להם לדרכם. לעתים קרובות מסרבים הצוותים הרפואיים לקחת את מחוסרי הבית לבית החולים. הם יודעים שאין בכוחם לשלם ומעדיפים להשתמט ולהסתלק להם. גם כשהם לוקחים מחוסר בית כזה לבית החולים, אין ממהרים לטפל בו. כשהמסכן מתעורר ונשלח החוצה- לפעמים לאחר שנבדק וקיבל מנת אינפוזיה- עליו לעשות את כל הדרך חזרה ברגל, מבצע שאינו קל לו כלל במצבו.

 

 

עכשיו בזולה, ואדים,סרגיי ואלברט, הבכירים שבחבורה, שבים וסופרים בשנית ובשלישית את הבקבוקים הריקים, שאספו אתמול. עבודה  זו הם מכנים "סיירת קריסטל" . זוהי עוד אחת מהדרכים המסייעות להתקיים ברחוב. בעייתם היא שבקבוקים אפשר למסור תמורת פיקדון רק פעם בשבוע, ואילו הצורך בשתייה הוא יום יומי. בתושייה רבה מצאו ,איפה, חברי הזולה מי שהסכים לקבל מהם את הבקבוקים מדי יום. התשלום אמנם נמוך יותר,אבל הוא נעשה ישירות בבקבוקי וודקה!!! אנשי החבורה יודעים בדיוק כמה בקבוקים יזכו אותם בפרס הנכסף.  עכשיו משסיימו את הספירה, ואדים,סרגיי ואלברט צועדים במעלה הרחוב אל הקיוסק השכונתי של ה"שמנמוך", כך מכנים דיירי הזולה את בעל הקיוסק הקרוב. הם גוררים עגלת שוק וכמה שקיות ניילון מלאות בבקבוקים. מידת הרצינות והאחריות שמפגינה החבורה בספירה כפולה ומשולשת של הבקבוקים יכולה הייתה להקנות להם תפקיד נכבד בבנק שוויצרי.

 

 

 

 

ה"שמנמוך"  מצידו, כבר מכיר את לקוחותיו הקבועים ונותן בהם אימון. ללא היסוס הוא משחרר אותם מיד וללא בדיקה כשבקבוק הוודקה  הנכסף בידיהם. בדרכם חזרה אל הזולה מציע אלברט לשבת בפארק ו"להרטיב קצת את הגרון". ואדים מבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ש"בקבוק משקה לא פותחים לפני שכל החברים חוזרים מארוחת הצהריים". "איפה אוכלים היום?" שואל אלברט,  "היום יום חמישי", משיב ואדים "השעה כבר אחרי אחת וכדאי שנזוז אל האמריקאים."

 

 

את "האמריקאים" מכירים כל דיירי הרחוב. אלה הם קבוצת נוצרים אוהבי ישראל, שהגיעו מארה"ב ופתחו ביוזמתם בית תמחוי בתל אביב. אחת לשבוע, מספק בית התמחוי, ללא תשלום, ארוחה חמה, בגדים להחלפה, בדיקת אחות ורופא, ויחס חם לכולם. בכל יום חמישי זורמים לשם מיעוטי יכולת מכל רחבי העיר. המקום נפתח לשעתיים בלבד ומתמלא תוך דקות ספורות מרגע היפתחו. מדי שבוע הולכת ומתארכת שורת האנשים הממתינים בסבלנות בחוץ לתורם.

 

 

אנחנו מגיעים אל פתח המקום. עוד מעט תפתח הדלת ובינתיים זורמים לכאן אנשים מכל הסמטאות. הרבה פרצופים מוכרים בקהל. פעם בשבוע  הופך בית התמחוי למקום מפגש לאוכלוסיות הרחוב השונות, דיירי רחוב וזולות, אלכוהוליסטים ומכורים לסמים, קבצנים ,קשי יום העובדים לפרנסתם וגם בני זוג קשישים – מרביתם עולים חדשים מברית המועצות לשעבר- לבושים בחליפות ישנות ונקיות והופעתם מכובדת, הבאים לאיטם ויושבים להנות מארוחה טובה, שמן הסתם אין ידם משגת לקנותה בדמי התמיכה המעטים שהם מקבלים. בעוד מכרים משוחחים, מתעדכנים בחדשות,  נפתחת הדלת והאנשים זורמים פנימה בשקט. הם מתקבלים כאן בזרועות פתוחות, בלחיצת יד וגם חיבוק חם, שמעניקים להם זוג המתנדבים הצעירים העומדים בכניסה.(המתנדבים כאן מגיעים מכל רחבי תבל, מבוגרים וצעירים. הם מגיעים לישראל לתקופה של שבועיים . שבוע הם תורמים בעזרה לבית התמחוי ושבוע הם עושים בירושלים בלימודים. מטרת ביקורם לעזור לנזקקים בארץ הקודש ולשרתם. התרומה לקהילה היא חלק מאמונתם.) כל סועד מקבל מרק חם, מנת בשר עם תוספות ולקינוח קפה ועוגה.  בתום השעתיים נותרת, בדרך כלל, כמות גדולה של מזון. את האוכל הנותר מחלקים ביציאה, במנות "לקחת" אישיות. כל חברי הזולה דואגים לקחת מנות שיספיקו גם לארוחת הערב ואף יותר. הם דואגים גם  למי שלא הגיע לארוחה ונשאר בזולה. ביציאה ארגז קרטון גדול מלא בערכות מברשת ומשחת שיניים חד פעמיות והיוצאים לוקחים עמם חופן, שיספיק עד לשבוע הבא. הזולה נמצאת בקרבת מקום. ידידינו צועדים,שבעים ומרוצים, כשבידיהם כמות מזון שתספיק להם לעוד יומיים.

 

 

למחרת, ביום שישי, מחלקים ארוחה לנזקקים "אצל היהודים" , הפעם - קבלת שבת וארוחה בבית הכנסת השכונתי. מי שנותר רעב בערב שישי יוכל להנות בשבת בצהריים מחמין טעים באותו בית הכנסת. ומי שלא התעורר במועד לחמין של שבת, ינדוד לכיוון הים. שם עוסקת קבוצה של קיבוצניקים נוצרים בהאכלת הרעבים. ביום ראשון הולכים לאכול אצל "הבודהיסטים", "הקרישנאידים" בפי חברי הזולה. אלה מחלקים ארוחות יומיות באחת הגינות במרכז ת"א. האוכל טוב, אלא שאינו כולל בשר. את כל אלה למדתי מידידי החדשים, שטרחו לשתף אותי בחכמת הרחוב שלהם ולשכנעני, שחייהם כלל אינם כה רעים. במשך כל השבוע הם נודדים בין מקומות שונים בעיר הדואגים להאכיל רעבים, אבל, גם אם לא יגיעו לחלוקות האוכל, תמיד קיים שוק הכרמל הממציא לחסרי הבית שפע של מזון טרי וללא תשלום- הן משאריות סוף היום והן מנדבת לבם של הסוחרים.

 

 

ביום שישי באתי לביקור בזולה. מאחר שארוחת הערב של יום שישי בבית הכנסת היא מאוחרת, חלק מחברי הזולה יצאו לשוק  להשיג אוכל לארוחת הצהרים. רוסלאן ושניים מחבריו נמצאים בשוק מאז חמש בבוקר, הם עובדים  באחת הבאסטות  בפריקה וסידור הסחורה,בסבלות ובניקיון. ואדים וסרגיי הלכו ,כהרגלם, אל ה"שמנמוך" בדרכם ינסו גם למכור את מכשיר ה-די. וי. די,  שמצא סרגיי  אתמול בלילה. אך בעודם מתכוננים ליציאה נשמעים קולות נפץ של זכוכית ועץ :  זר בדרכו למעלה !!  בפתח הדלת מופיע שוטר במדים. הוא בודק את תעודות זהות של כולם ולאחר שהוא  ומוודא בקשר, שכולם "בסדר" , הוא  מעביר ביניהם דף עם תמונת קלסתרון- מישהו מבוקש שאינו מוכר כאן לאיש. חברי הזולה אינם מתרגשים: השוטר עוזב והם יוצאים אל השוק. בשוק ההומה מאנשים החבורה "סורקת" את הבאסטות, האנשים מחליפים מילה או שתיים עם המוכרים- כולם כבר מכרים ותיקים- ויוצאים חזרה אל הזולה עמוסי שלל מתנות מזון וירקות. כולם מרוצים אנשי הזולה על המזון והמוכרים על שזכו במצווה.

 

 

בשעת צהריים מתחילים החברים לזרום איש איש ממקומו אל הזולה, כל אחד ושלל יומו בכסף או במצרכי מזון. הורסט הקשיש, זקן דיירי הזולה, שהאחרים מכנים אותו "אבא", הלך אל הבנק והביא את קצבתו החודשית. מבין כל חברי הזולה, היחידה שהורסט מרשה שתלווה אותו אל הבנק היא טניה. העברית שלו מוגבלת מאד ואילו טניה מדברת עברית טובה, פרט לכך טניה והוא הם בני אותה עיר וזו, מסתבר, סיבה טובה לתת בה אימון.  כשהגיעו רוסלאן וחבריו הארוחה כבר מוכנה. היה זה יום מוצלח וכולם נראו שמחים ומרוצים. הם יחד, מאוחדים ומגובשים ולמרות כל הקשיים במלחמתם היום-יומית הם חשים ברגע זה כמעט מאושרים, גם אם אושרם תלוי במנה נכבדת של הטיפה המרה.... 

 

 

הייתה זו הפעם האחרונה, שבה ראיתי אותם כך, יחד, עליזים, מגובשים, שמחים בחלקם ונהנים מהרגעים הקטנים של החיים במקום שעשו אותו לביתם. כשחזרתי אל הזולה, לאחר מספר ימים, היה המקום נטוש וקודר.  החדר בו ראיתי אותם חוגגים ושמחים רק לפני ימים ספורים היה ריק. בחדר הסמוך ישבו ואדים וסרגיי,קודרים ועצובים, פניהם בידיהם וראשם רכון . זמן רב שתקו ולא השיבו לא לברכת השלום שלי ולא לשאלותיי. לבסוף הרימו אלי עיניים עצובות:  " הורסט מת !!!" אמרו בקול נכאים. "אתמול בלילה הוא נגמר לנו בידיים. הוא נשרף" (מת משתיית יתר)." אמרו ," האמבולנס שהזעקנו הגיע מאוחר מדי. לאחר מכן הגיעה המשטרה לקחה עדות. הורסט הלך. המשטרה נסעה. כל שאר החברים נטשו אותנו .ברחו. עוד אדם חסר זהות נכנס לסטטיסטיקה, 'חסר בית נמצא מת בת"א'. כך יכתבו אולי בידיעה קצרה באינטרנט, העיתונים לא יטרחו כלל. לא שם, לא תמונה" , אוכלוסיה חסרת פנים איבדה  עוד אחד מחבריה. אין כאן איש שלא איבד כמה מחבריו, אחדים משתיית יתר, מתאונה, אחרים טבעו בים,קפאו למוות, נרצחו. כולם  התרגלו למקרים כאלה. הורסט אף לא היה הראשון שמת בזולה, לפניו מת חבר אחר ויש הזוכרים את מי שמת עוד לפני כמה שנים. אבל הורסט לא היה חבר סתם, הוא היה  ה"אבא",זקן החבורה, אהוב ומכובד על כולם. בן 62 היה במותו. כשראו שהוא גווע אחז פחד באנשים, אולי משום אמונה תפלה, אולי בשל חשש מפני המשטרה, והם נמלטו, איש איש לנפשו, והותירו את סרגיי ו-וואדים לבדם לטפל בהורסט ברגעיו האחרונים.

 

 

גורל בנו הצעיר, דויד, בחור יפה כבן 21 , שמת משתית יתר כמה חדשים קודם, הוא שהביא עליו את מותו, כך ספרו לי. הורסט ודויד נותרו לבדם בארץ. חברי משפחה אחרים לא היו להם. האישה שעמה חי הורסט באחד המרתפים מתה לפני מספר שנים  משתיית יתר. אחר כך התדרדר  מצבו של דויד  וגם הוא מצא את עצמו ברחוב, סמוך לאביו והחל לשתות  בצורה מוגזמת. כולם ספרו שתוך שנה הוא דעך ומצא את מותו בין הבאסטות בשוק הכרמל. בתחילה ניסו חבריו של הורסט להסתיר ממנו את הידיעה. בהבינם שלא יעמוד בעוד אסון סיפרו לו שדויד עזב את העיר, הסתדר. אבל הורסט גילה את האמת ומאותו רגע נכנס לדיכאון עמוק והחל לשתות בכמויות שהביאו עליו את מותו.  מותו של הורסט היה אירוע טראומתי עבור כל אחד מאנשי הזולה. כולם אהבו וכיבדו אותו. אבל מעבר לכך, מותו היה  נקודת מפנה בחייהם: יחד עם הורסט מתה גם האחווה, התפרקה הידידות, רגשות  האחווה והדאגה זה לזה התחלפו באכזבה, זעם  ,מרירות וכעס של המיעוט נגד הרוב שנטשם בשעת צרה. חדרו של הורסט נותר ריק. על הקיר מעל מיטתו נשאר ציור פורטרט שלו, שצייר ואדים בימים טובים יותר.ציור של אדם בעל עין אחת. את עינו איבד בעבר בתגרה שהתפתחה עם חבורת רחוב.

 

 על המדף נשארו הצעצועים שלו , הוא היה קשור אליהם, במיוחד אל  קרפדת הבד שאיתה נהג לישון ודגם היאכטה מפלסטיק שבנה ועליו לא חדל מלדבר. במקצועו  היה מהנדס, אך בסוף חייו עבד כשומר בפרויקט אנדרטת המעפילים בחופה של ת"א. מדי יום, כשאדי האלכוהול התירו את לשונו, היה חוזר ומספר איך הוא עצמו תכנן ובנה את האנדרטה, והיה מסיים בהרמת כוסית. כולם ידעו שהאלכוהול מדבר מפיו, אבל נתנו כבוד ל"זקן". על דלת  החדר נשארו תלויים מעילו וכובעו של הורסט, סרגיי שראה את עצמו כאחראי לזכרו של הורסט, כיסה אותם בדגל ישראל והוא אסר לנגוע בחפצים שהשאיר. על הכוננית עם צעצועיו ודגם היאכטה ,שבנה הורסט, שם סרגיי לוחית שמצא ועליה הכתובת "אל תיכנע". וגם עליהם שמר מכל משמר: פינת זיכרון קטנה לאדם חשוב ולא ידוע. אולי הצהרה, אולי התרסה כלפי עולם הגדול ועוין שאינו מבין ?...

 

 

זמן לא רב לאחר מכן, ביום חמישי, בדרכי אל הזולה, החלטתי  לבקר  את מיכאל ואיגור בזולה הסמוכה. עוד מרחוק הבחנתי בניידת משטרה ומספר אנשים מובלים אליה בידי שוטרים. בהתקרבי מצאתי את מיכאל ואיגור יושבים בחוץ על ספסל וכמה  תיקים בין רגליהם. "המשטרה תפסה כמה שוהים בלתי חוקיים בבניין," ספרו לי  " עכשיו ציוו  עלינו להסתלק מהבניין. אמרו שעומדים  לסגור את המקום לרגל שיפוצים." מן הסתם היו אלה אותם "דיירים מסתוריים" ,שעליהם לא שש מיכאל לדבר.עכשיו היה מצבם של מיכאל ואיגור קשה ; עד כמה שהייתה הזולה שלהם מוזנחת ועלובה, עבורם הייתה בית. כעת נותרו חשופים ובלתי  מוכנים נפשית להתמודד עם כל אותם גורמים מהם הסתתרו בתקופה האחרונה. מיכאל מצא עבודה בלילות  והיה חוזר בבקרים לישון בזולה. מצבו הנפשי עדין ומסובך.

 

 

אין ספק שהוא זקוק למקום סגור ושקט כדי לנוח והכורח ללון על ספסל ברחוב סואן באמצע היום עלול לדרדר את מצבו במהירות. איגור נמצא בשלב מתקדם לקראת מציאת דירה עבורו בידי השירותים הסוציאליים, אבל לבירוקרטיה לוח זמנים משלה וההמתנה יכולה להמשך זמן רב. המעבר הפתאומי לרחוב עלול לגרום לו לסגת מהתחייבויותיו אם יהיה עליו לעסוק בהישרדות ברחוב. החלטתי לנסות לתווך בינם ולבין חברי הזולה הגדולה ולשכנם עמם. מותו של הורסט ונטישת רוב חברי הזולה הגדולה הותירו את הבניין הענק בידי שלושה חברים בלבד. אין ספק שהם ישמחו לחברה חדשה וידיים עובדות נוספות יתקבלו בברכה. קבעתי פגישת היכרות מאוחר יותר בבית התמחוי, אצל האמריקאים .

כשנכנסנו היה המקום הומה אדם, כמעט אולם אירועים. בקצה אולם האוכל ניגנה להקה קטנה מוסיקת רקע נעימה. המתנדבים התרוצצו בהתרגשות בין השולחנות, משרתים במרץ את הרעבים חסרי הסבלנות.  בדרכנו אל שולחן ריק בפינת האולם חלפנו על פני שולחן גדול שסביבו ישבו כל מכרינו, החברים, שנמלטו מהזולה בזמן מותו של הורסט. ואדים וסרגיי הביטו בהם. העוינות והתיעוב כלפי אלה שנטשו אותם בשעתם הקשה ניכרו בפניהם. חבורת ה"בורחים" מוקפת בשקיות בגדים ותיקי צד. פניהם שזופות מאד, השפילו מבט. ישבתי לשוחח אתם. מתברר שטרם מצאו זולה אחרת. כל החבורה נדדה אל חוף הים והשתכנה ליד אנדרטת המעפילים, המקום בו עבד הורסט המנוח. שם הם חיים בינתיים עד שתמצא עבורם דירה מטעם המחלקה הסוציאלית של עירית ת"א , מי יודע מתי. למזלם החורף עדיין רחוק והם יכולים לישון תחת כיפת השמיים.         לפתע נשמעות צרחות רמות. טניה החלה צורחת שמישהו ייגש אליה, שמישהו ייגש אליה כבר !!! היא איבדה את סבלנותה ,למרות שחלפו רק מספר דקות מאז שהגיעו. כזאת היא טניה, אישה אומללה, אמיצה ומרירה, שידעה סבל רב. היא בעלת הומור ונבונה, אבל יש לה "פה גדול", כולם יודעים זאת. במיוחד כשהיא שתויה פיה דוהר ואינה שולטת בו. ויקטור, חסר בית אחר, גוער בה בצעקות רמות על חוסר הכבוד שהיא מפגינה כלפי המקום וכלפי האנשים הטורחים לשרתה. לשעה קלה היא משתתקת. זוג מתנדבות צעירות,ממהרות אליה עם צלחת מרק ומתנצלות על העיכוב ולרגע נראה שהכל נרגע. אבל הנה שוב נשמעות צעקותיה הרמות של טניה... הפעם המרק אינו חם דיו.טניה זועמת על המרק הפושר ועל העולם כולו..עכשיו פקעה סבלנותו של ויקטור, הוא קם לעברה ומטיח את ראשה בתוך צלחת המרק... כשהרימה טניה את פניה מתוך הצלחת, כבר עמד מעליה ברייאן, מנהל המקום, ובחן  את בקבוק ה"מים" שהביאה עימה:  הייתה זו הוודקה שצרחה מגרונה, וכל משא האומללות שהיא נושאת עמה יום יום . עכשיו ישבה לבדה, מבוישת ובכתה דקות ארוכות. ויקטור כבר היה בחוץ, ספק אם יתנו לו לחזור לכאן בתקופה הקרובה.

עם הגיעם של החברים החדשים אל הזולה יש תחושה של תקופה חדשה. שותים לחיים להתחלה חדשה, כולם נראים שמחים ואופטימיים, אבל, למען האמת, אין כאן תכניות חדשות, או תקוות גדולות לעתיד, כאן חושבים על העכשיו. תוך זמן קצר מוצא כל אחד את מקומו בהיררכיה; ואדים תפס את הפיקוד על הזולה, בטחונו העצמי של סרגיי, יד ימינו , גבר ועכשיו הוא מחלק משימות לזוג הדיירים החדש...  ואדים, שעד כה גר בקומת הכניסה עולה למעלה ומקבל את החדר הגדול עם המיטה הזוגית, כיאה למנהיג החדש. סרגיי ישן על הספה לידו. אלברט קיבל את חדרו של הורסט. מיכאל ואיגור  חולקים יחד חדר עורפי בבנין.

 

מעט לאחר ששבנו מבית התמחוי נכנס לפתע בריאן-ממנהלי בית התמחוי- אל החדר  ובידיו שקיות מלאות מזון.  "עקבתי אחריכם כשיצאתם מבית התמחוי וראיתי לאן נכנסתם, חזרתי לכאן עם מעט עזרה" הוא מסביר. הוא מסתכל בהררי האשפה, בזוהמה והצחנה השולטות בכל, ומוסיף, שבקרוב  עומד להגיע אל בית התמחוי מספר גדול של מתנדבים מחו"ל . "משימתם הראשונה תהיה לבוא לכאן עם חומרי ניקוי ולצחצח את הזולה" הוא אומר. לפני שהוא  עוזב הוא מבטיח לבוא לבקר לפעמים. מבוכה ניכרת על פני החברים. אנשים אלה שבדרך כלל הם אדישים לזוהמה שהם חיים בה ואינם חשים צורך בשמירת הניקיון, חשים עתה מבוכה." לא יתכן שיבואו זרים ויראו איך חיים כאן בישראל" הם אומרים.  הוחלט איפה, לעשות מבצע ניקיון. סרגיי יוצא וחוזר עם את חפירה. ואדים מציע  לרכז את כל הזבל באחד החדרים, "לא ניתן להוציא כמויות כאלו אל הרחוב, הדבר ימשוך  תשומת לב ויסכן את שהותנו כאן " קרוב לשעה הם עובדים במרץ בפינוי האשפה וריכוזה באחד החדרים. "אם תחפור כאן לעומק בטח תמצא חבר או שניים ישנים מתחת לערמות הזבל" מעיר מישהו בבדיחות. בתום שעה של עבודה הם מחליטים שעשו דיים והם מתיישבים לנוח ולעשן סיגריה. סרגיי מוזג משקה לכולם. למרות שהחדרים רחוקים מלהיות נקיים ממש, עכשיו ניתן להבחין ביופיו של החדר הראשי. הם מפליגים בשיחה על עיצובים אפשריים של הבית ואיש איש בתורו מספר איך היה הוא מעצב את הבית הזה אילו היה שלו.

               

מצב רוחם  מרומם, האווירה טובה, הם חשים שעשו מעשה מועיל, המורל גבוה,החברים החדשים רגועים ומרוצים והותיקים שמחים על השינוי במצבם. האומנם החל עידן חדש בזולה? כמה זמן יחזיק מעמד ?

 

קרני שמש אחרונות חודרות מבעד לחלון הגדול ופוגעות בדגל ישראל התלוי מעל דלת החדר. אלברט קם ממקומו , מוריד את הדגל על מנת לסדרו ומעילו וכובעו של הורסט, שהיו עטופים בדגל, נחשפים. סרגיי פותח בסיפור חייו של הורסט בזולה באזני שני החברים החדשים ומזהירם לבל יגעו ב"אנדרטת הזיכרון" לכבודו. אלברט מתעטף לרגע  בדגל, מנשקו ושב לקשרו היטב סביב  המעיל והדלת.

 

השיחה עוברת לזוג השוטרים ,שביקרו אתמול בזולה וצילמו את דייריה. איגור מודיע בהתרגשות שגם אותם צילמו לפני יומיים. "הם פשוט אוספים פרטים על דיירי הרחוב לארכיון. לאחרונה מתו כמה מהם ואין מי שיזהה אותם. חלק חיים לבדם ללא משפחה. כך אמרו השוטרים" מסביר מישהו. אחרים חושבים שהדבר נובע ממותו של הורסט . איגור ,לעומת זאת, כועס; הוא מאמין  שמבצע הצילום הוא תכסיס ערמומי כדי לבנות מאגר תמונות של פושעים שישמש את המשטרה בשעת הצורך " איך זה שהם מתייחסים אלינו כפושעים" הוא אומר בזעם.

 

 

חלפו שבועות. שגרת החיים בזולה נמשכת. מדי פעם נספחים אל הקבועים דיירים זמניים, אורחים באים ללון לילה או שניים וממשיכים בדרכם. השוטרים באים לחפש מבוקשים וגנבי המתכות ממשיכים להפשיט את הבניין  מכל דבר מתכתי נוצץ.  באחד הימים, מספר חודשים לאחר היכרותי עם אנשי הזולה, נכנסתי אל הבניין ולתדהמתי גליתי שדלת הכניסה נעקרה ממקומה כולה ונעלמה. ב"חדר הרחצה", בקומה הראשונה, נפער בור ענק ברצפה. האמבטיה שהייתה כאן נעקרה ונעלמה.

    

 בהמשך גליתי, שגם מעקה המדרגות היפה נעקר ממקומו ונעלם.  מאוחר יותר ספרו לי שהגנבים עבדו במשך מרבית שעות הלילה ברעש גדול. כשיצאו עם שללם, בזמן העמסתו על רכבם, נתפסו בידי המשטרה. מרגע זה נעשתה העלייה והירידה במדרגות סכנה של ממש, במיוחד בחשיכה ועוד יותר במצב של שכרות שכלל אינו נדיר כאן כידוע .

 

 

   

 שאלתי על כך את איגור, אבל הוא הניף יד בביטול, " אני מכיר את המקום ככף ידי. אין סיכוי שיקרה לי משהו". שבוע או שבועיים מאוחר יותר פגשתי אותו , בידו האחת סיגריה ,על השנייה גבס חדש ועל פניו חיוך מבויש; הוא ירד במדרגות בחשיכה, לאחר ששתה מנה הגונה, נפל ושבר את ידו.

 

 

 

ואז הגיע הסוף: יום אחד, לפני כחודשיים, באתי והנה הפתח הראשי סגור ואטום בלוחות מתכת מרותכים. הקפתי את הבניין: כל פתחיו וחלונותיו נאטמו. מאנשי הזולה לא מצאתי איש. משכנים שמעתי שיום קודם לכן באו פועלים, סילקו את כל "דיירי" הבית ואטמו אותו. הסיבה, כך הסבירו, הייתה התלוננות על הרעש, הזוהמה והתרבות העכברים בסביבה, שלדברי השכנים גרמו דיירי הזולה. למי הוגשה התלונה, לבעלי הבית,או  לעירייה, איש לא ידע לומר. כך או כך, נשלחו פועלים הדיירים סולקו והבית נאטם. מאוחר יותר כשמצאתי את מכרי ,( ועל כך עוד מעט), הייתה בפיהם גרסא קצת אחרת : הרעש שגרמו גנבי המתכת הוא שהביא לתלונה, שבעקבותיה סולקו מהבניין .

 

 

 

לכאורה זהו סוף סיפורה של הזולה ודייריה, אבל בסיומו של הסיפור חיכתה לנו עוד הפתעה אחת קטנה, שמן הראוי לא לוותר עליה משום שהיא מאפיינת, אולי, משהו מתהפוכות חייהם, אולי אפילו גורלם של אנשים אלה.

במשך מספר ימים נעלמו כל חברי הזולה מעיני. התחלתי לחפשם,לחקור ולדרוש בין אנשי הרחוב ולבסוף מצאתי. הם מתגוררים בסביבת אנדרטת המעפילים שעל שפת הים, כך נאמר לי. הלכתי לשם לבקרם והנה הפתעה : מצאתי אותם, יושבים בצוותא בין חבילות ותיקים שבהם הם סוחבים את כל רכושם והיו שם כל אנשי הזולה, אלה שברחו בזמן מותו של הורסט ואלו שנשארו זועמים ופגועים וגם אלה שהסתפחו אליהם מאוחר יותר. כולם שבו והתאחדו ליד אותה אנדרטה, זו שבשמירתה עבד הורסט הזקן טרם מותו. האם לא יד הגורל היא שקבעה, שהורסט ,"האבא", שמותו הביא  לפירוד ואיבה ביניהם, הוא שחזר והשכין ביניהם שלום . האם יד הגורל, או סתם מקרה? ....

למרבית הצער, איחוד מחדש זה לא נמשך זמן רב והפעם לא באשמתם: קבוצת מחוסרי בית גדולה כזאת מושכת תשומת לב ומפריעה, אולי אפילו נתפסת כמאיימת, על המבקרים במקום. בעקבות תלונות על רעש ולכלוך הגיעו שוב נציגי העירייה וסלקו אותם מהמקום.אולי המסקנה מכך היא, שהמקום היחיד בו יכולים מחוסרי בית אלה לחיות בחברותא ובשיתוף, ולו רק כקבוצה קטנה ולשפר במשהו את איכות חייהם, היא באותם בתים ישנים שכמוהם הם ומוזנחים ורחוקים מן העין ?    

עכשיו אני פוגש אותם מדי פעם ברחוב, איש איש לבדו. לפני ימים ספורים ראיתי את אלברט ברחוב. הוא ישב, בקבוק מים וקופסת סיגריות לצידו וקיבץ נדבות. הוא נראה מזוהם, ראשו מכוסה פצעים שלא חדל מלגרדם וכל השמחה שהייתה בו פעם נעלמה. איש מחבריו לא הצליח למצוא מקום מחסה חדש, כך סיפר לי. לא את כולם הוא פוגש בכלל. מי יודע מה מעשיהם ? הוא מחפש מקום בו יוכל להיגמל מהשתייה ולהשתקם, אבל בינתיים עוד לא מצא מקום הולם, הוסיף. תקווה רבה לא נשמעה בקולו. באין ברירה הוא חי ברחוב. קצת מאוחר יותר פגשתי את ואדים סמוך לבית התמחוי . בגדיו היו נקיים והוא היה מגולח ( בודאי לכבוד הביקור בבית התמחוי), אבל פניו היו עצובות  והוא דיבר בשקט,בעצבות ובחיוך נכלם. הוא סוחב עמו את כל חפציו, אמר, גם הוא חי ברחוב ואינו יודע מה יביא יום. את חבריו לזולה הוא פוגש רק לפרקים ובמקרה. ניכר היה מדבריו, שהוא מתגעגע לימי הזולה הטובים, לביטחון, לצוותא ולשמחה שידע בהם.    

 

                                                                                                               

                                                                                                                        מוקדש לזכרם של הורסט ובנו דויד.

צלם אנלוגי, זן נכחד בעידן דיגיטלי

החתירה להישגיות,תחרותיות ורצוננו העז להיות תמיד ראשונים בכל תחום, טבוע בנו כחברה עוד מימים ימימה, על אחת כמה וכמה זה נכון היום כי חיים אנו בתקופה אכזרית בעולם מטורף שאיבד כבר מזמן מסבלנותו וסלחנותו כלפי המתמהמהים במירוץ החיים.

                Photo by: Yigal Giat                         

עוד לפני שהגיעה אלינו ברוח הסערה המהפכה הדיגיטלית, התדפקה תחילה בנימוס על דלתו הראשית של עולם הצילום ,מבקשת להכנס כשבאמתחתה הבטחות על ניסים ונפלאות. עיננו הפקוחה והחשדנית הטילה בה המון ספקות, לכן התירה לה תחילה להיכנס בדלת האחורית בלבד ובתנאי שלא תפריע לשגרת החיים השלווה אלא רק תעשה אותם נוחים יותר. מי חשב שמאותו היום היא תשתלט לנו על הבית  ההרגלים הישנים , עלינו ועל החיים בכלל.  מהם מאתיים שנות צילום בהיסטוריה אנושית? רק אתמול צולמה האנושות בש\ל בלבד והעולם עמד דום, אמר וואו!, התרגש, צחק או הזיל דמעה וכבר היום יש המבקשים לפרמט אותה מזכרוננו בלחיצת כפתור. לעיתים נדמה לי שקרבים אנו לתקופה סופנית של התאבדות צילומית קולקטיבית המאופיינת ברדיפה אחר הפיקסל, סגידה לחיישן והעלאת קורבנות תמימים לאתרי צילום שונים . 
עידן הצילום, כפי שהכרנו אותו מגיע לסיומו, בפירפוריו האחרונים מנסה  עוד להתכחש למציאות החדשה, מתעקש על חיוניותו למען הדורות הבאים, מאמיניו הנאמנים מסרבים בכל תוקף לשכוח את התקופה בה למילה "צילום" היתה משמעות אחרת. "היום, אפשר להביא ילדים במבחנה" (אומר לי אחד מהם בגיחוך) "אבל אני אוהב לעשות אותם". ובכך הוא מסכם את לידתה של התקופה החדשה כשהוא אישית אינו מרגיש שותף לתהליך המטמורפוזי של עולם הצילום. תם עידן הזחל , אין לו כבר מה לחדש לנו, וגם הגולם מאבד מסבלנותו, משהו התבשל בתוכו בזמן האחרון. יש שמועות על משהו חדש האמור להגיח, מרהיב ביופיו, עשיר בצבעיו, מדלג בקלילות  וממכר בקלות. אך  כמה  עצוב שחייו היפים יהיו קצרים , קצרים מדי.
אז מה עוד מחכה לנו מעבר לסמטה?

 

       Photo by: Yigal Giat                         

למרות שמבחינה אבולוציונית הפערים בין הקוף לאדם גדלים עם הזמן, כשזה נוגע לעולם הצילום הם דווקא מצטמצמים.
"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא צלם... "
ואז מתחילה תקופה ארוכה ומייגעת של  חיפוש  סדו- מזוכיסטי אחר  "המצלמה המושלמת"  אחרי שהפלת בדרך כמה אתרי צילום, מנועי חיפוש שזקוקים להחלפת ראש מנוע לאחר שחרשת עליהם בלילות כמו מניאק, איבדת שלושה חברים שהתעייפו ממך נפשית, קראת לפינצ'ר שלך "פיקסל" ,דף הבית שלך הוא "זאפ"  ולבסוף נחסמת לשלושים יום בכמה מהפורומים המובילים  בגין זכייתך בתואר "הנודניק הסידרתי התורן" על השאלה המקורית:" א י ז ו  מ צ ל מ ה   כ ד א י  ל י  ל ק נ ו ת  ?
לאחר שתמו להם שלושת חדשי המחקר, שתיי חנויות צילום נוספות שנסגרו בינתיים בקרבת מגוריך ועוד שבועיים של המתנה מורטת עצבים וחוסר שינה כדי להיות הראשון ברשימה ארוכה שיקבל את פניו  של הדגם האחרון ביותר,בסדרה החדשה,המשופרת  והמתוחכמת, קבלו אותה במחיאות כפיים את ספינת הדגל של כל הזמנים: "Yohanan 5" בהופעת בכורה עולמית על המדפים  מרגע השמע הגונג למקומות היכון, צא!  ואתה יוצא. נלהב עד עומקי נשמתך, עם הברק בעיניים  אתה נחוש להגיע בכל דרך אל עיסקת חייך. מנועיו של בואינג 747 הם משחק ילדים לעומת מנוע השוואת המחירים שהטיס אותך במחלקה ראשונה היישר לחנותו של יוסוף בדרום הר חברון כי הוא היה זול יותר בשקל תשעים מהיקרן הזה ליד הבית שלך.
אתה חוזר הביתה במונית ספיישל, הכל מחושב מראש,  "כשקונים מצלמה לא נוהגים". מחבק כל הדרך את החבילה  ובראש כבר רצה מצגת התמונות  שאתה ויוחנן תעשו בקרוב.  עם " פנחס  3 " בחיים לא הייתי מגיע לאיכות כזו. אתה אומר לעצמך ומחייך בסיפוק.
כשאתה מגיע כבר כמעט לילה, פיקסל המסכן לא היה בחוץ כל היום. אתה מוציא אותו ל 125\1 השנ' החוצה וחוזר  בריצה אחרי החצובה. הלילה אני חייב לצלם את השקיעה! כבר כמעט חצות אבל לא קריטי כי "יוחנן  5" יכול להחזיר את השמש  בקלות בחזרה בעזרת פונקציית האסא מליון שלו.
זהו, מהיום שעון החול התהפך. נראה תוך כמה זמן המחיר של יוחנן יתחיל לרדת. גם אחרי הקניה אתה מממשיך  להגניב מבט בזאפ  כדי לוודא שלא יצאת פרייר . ואז לפתע זה קורה. אתה מגלה פתאום בפורום קניה\מכירה את המודעה הבאה:             " למכירה יוחנן 5  כחדשה בקופסה עקב שדרוג"  הדקירה הקטנה שחשת לפתע בצד שמאל זה לא בגלל המחיר שהוא שלושים אחוזים פחות מהמחיר שקנית שלשום אלא בגלל המילה "שדרוג".  למה בדיוק הוא משדרג לעזאזל?!
חיפוש זריז באתר הצילום הראשון גורם לך לפלוט צעקה כזו  ששורפת לך  ארבעה פיקסלים בחיישן של יוחנן שמאוד מאוד רגיש לרעשים.  בדף הבית באנר ענק ומעצבן המזמין אותך מחר למסיבת ההשקה של  " יוחנן 5 וחצי " באולמי ורסצ'ה.    הרצאת אורח וצלם הבית: - Yohanan P Mark2 .
" מה עושים עכשיו? ".  להתחיל לקרוא את הוראות ההפעלה של יוחנן 5  ולהישאר איתו כמה שנים  או למכור אותו עכשיו ולשדרג, שעון החול הפך לשעון מים ומחירו יורד בקצב של דולר לשעה .
אתה מחליט להשאר איתו ," לא צריך להשתגע" ומתחיל לשחק עם הכפתורים החדשים שמעולם לא הכרת כפי שרשום בעמ' מס' 1.  אחרי העמ' הרביעי אתה  כבר מאבד את הריכוז, ומתחיל להרגיש בגלי חום העולים לכיוון ראשך והזיעה שמתחילה לטפטף על מסך 3 האינץ' של יוחנן מתחילה לכרסם  ביחסים ביניכם. "אם בדגם החדש יש ווישר על המסך, אנחנו נפרדים ידידי".
הסקרנות לגבי הדגם המשודרג לא נותנת לך מנוח ואתה מתחיל לחקור את ידידך מהפורום בטלפון:
אתה: תגיד אחי, למה אתה מוכר?  ספינת הדגל  של כל הזמנים לא?
המוכר: איזו ספינה? בקושי סירת גומי עם דגל לבן על התורן, הדגם החדש לעומתה, זו כבר נושאת מטוסים !
אתה: וואלה?, מה יש לה?
המוכר: פול פריים! כל תמונה טורפדו!
אתה:  אז למה בכלל קנית אותה?
המוכר: שידרגתי בגלל הרעש, עם הקודמת כל תמונה נראתה כמו מבחן לעיוורון צבעים.
אתה:  תגיד ,כמה קליקים היא עשתה?
המוכר: כלום! בקושי 10,000 קניתי אותה שלשום וצילמתי רק שקיעה אחת אבל העליתי לאתר שלנו רק את ה 300 הטובות ואת השאר פיזרתי באתרים  בחו"ל. שילמדו !
וחוץ מזה אני אגלה לך סוד, עשה אצלי אתמול בבית ריצוף פועל סיני שאבא שלי הביא מהתחנה, אחיו  עובד במפעל שמרכיב ברגעים אלו את יוחנן 7 ודלפו שמועות שיש שיפורים מרחיקי לכת שכדאי לחכות להם אפילו חודש!
אתה: באמת?! מה ,מה ,איזה, ספר!
המוכר: אחד מהם הוא מערכת גיבוי חדשה שתשמור לך על התמונות לנצח. לדוגמה כשאתה לוחץ על כפתור פח הזבל למחיקת תמונה , המצלמה שואלת אותך לאיזה אתר ואפילו איזו קטגוריה היית רוצה למחוק אותה.
המערכת השניה  נקראת:"האח הגדול" והיא מחברת את המצלמה דרך הלווין אל כל מצלמות האבטחה הנמצאות בכל פינת רחוב בעיר שלך. כך שלמעשה נוכל לצלם סיטואציות רחוב און ליין 24 שעות ביממה בלי לבקש רשות ובלי לצאת מהבית!
זהו , המשחק נגמר!  היית מלך ליום אחד והיום קיבלת שח, לא חשוב איזה מהלך תעשה – נדפקת בגדול!
איך אפשר להמשיך לחיות בהרגשה תמידית שלאחרים יש את מה שלך לעולם לא יהיה. אם היית יפני זה הרגע בו היית מוריד את החרב מהקיר. אבל  לך אין את האומץ לשים קץ לטירוף הזה , לכן אתה מחליט שמיד בתום השלושים לחסימה אתה מפרסם מודעת מכירה בפורום. אבל מה בינתיים?  אתה מרגיש שעל כל קליק שתעשה עם יוחנן ירד לך שקל מהמכירה.     טוב, אין ברירה, זה הזמן לחפש בארגז הכלים את " פנחס 3 "  מצלמת הפילם מן המאה הקודמת , שם השארת אותה מאז סוכות האחרון, מחייך לעצמך כשאתה נזכר  ביום בו בנית עם חבריך סוכה לתפארת כשהיו לכם הרבה מסמרים אבל לא היה פטיש.  מעניין אם היא עדיין עובדת. מה זה?! עדשת קיט, עם זה צילמתי כל השנים?  טוב, בעת ההיא  זו לא היתה מילת גנאי כמו היום, "סתם עדשה שזרוקה בבגאז' כמו גלגל ספייר".  היא מעולם לא איכזבה אותך,תמיד היתה שם בשבילך ואתה היית הכי מוכשר איתה, נזכר במילותיו של אביך:"כשרון יביא לך כסף, אך שום כסף בעולם לא יביא לך כשרון".                    מחשבות נוסטלגיות מציפות אותך בזמן שאתה מנסה להתפקס ארוכות על דמות מטושטשת בקצה החדר. עוד סיבוב והכל מתבהר לך : "פיקסל" ! זה אתה? הכל באשמתך!!!  יצור מיקרוסקופי שכמוך הצלחת להרוס תרבות שלמה שחיה כאן מאתיים שנה, אתה וחבריך שמתרבים כמו שפנים ומשכפלים עצמם כל שלושה חודשים ועוד מצליחים לשכנע אותנו כל פעם מחדש שאנו זקוקים לכולכם. מירוץ החימוש בעיצומו ובתכליתו הוא אסטרטגי - שמירה על כושר ההרתעה ! כשברקע מהדהד קולם של הנביאים: " הפילם מת, יחי החיישן !" אתה יודע שבסופו של דבר הקרב יוכרע בשטח הבנוי, אחד על אחד,פנים מול פנים.

 

"איזהו העשיר השמח בחלקו". (פרקי אבות פרק ד' משנה א).

צילום רחוב - מאחורי הקלעים / חלק ב'.

המצלמה – שותף סמוי בצילום רחוב.

בסוף הפרק הקודם דיברתי על צעדים ראשונים בצילום רחוב, וסיימתי בהתאמת הציוד לאופי המקום: " בסופו של תהליך, צלם רחוב מיומן יודע  להתמודד בכל מקום ובכל מצב בעזרת מצלמה ועדשה אחת בלבד. כל מצלמה שהיא, ולא חשוב מה רמתה, תעשה את העבודה נאמנה. כל אביזר נוסף רק יסרבל את צלם הרחוב. במידה וברשותו מבחר רחב של ציוד צילום, רצוי לבחור מתוכו את הציוד ההכרחי בלבד, המתאים  לאזור בו בחר לפעול. מכיוון שיכולותיו האישיות של הצלם חשובות יותר מיכולתה של המצלמה, בדרך כלל  יסתכם הדבר בבחירת עדשה כזו או אחרת (פריים כמובן) בהתבסס על שיקוליו לגבי מידת ההתקרבות האפשרית לנושא ואופי הצילום אותו הוא שואף להקרין לצופה."

 

תראה לי את המצלמה שלך ואומר לך מי אתה...

מעבר לצורך הבסיסי שלנו כצלמים ללכוד במצלמתנו רגעים  המציתים את דמיוננו,  קיים דחף קבוע (וכנראה בלתי נשלט) להשגת תוצאות "איכותיות"  שיושגו באמצעות ציוד כזה או אחר- טעות נפוצה הרווחת בקרב חובבי צילום רבים!  "האיכות הגבוהה" אותה הם שואפים להשיג  בדרך זו נראית להם קלה מאוד להשגה: "זה רק עניין של מחיר ויש לך אותה" הם חושבים. האיכות האמיתית  נולדת רק בדמיוננו ואיכות זו  לא ניתן לארוז בעטיפת מתנה. אמנות טובה מעולם לא הייתה עניין של קליק סתמי או תלויה בציוד מתוחכם. המכחול אשר שימש ציירים גדולים לפני חמש מאוד שנה הוא זה המשמש אותנו גם היום. גדולתו של אמן היא לא בכליו אלא בכושרו להשתמש  בהם .

איך בכל זאת משחקת המצלמה תפקיד חשוב ביצירותיו של צלם?

אין דבר חשוב יותר לצלם רציני מאשר להיות בעליה של מצלמה אשר תלך עימו באש ובמים, תקיים את כל משאלותיו ותגשים את חלומותיו, אך , יחד עם זאת,  לא יחוש בה כלל בכל פעם שירצה להתבודד מול  סיטואציה ולצלול אל יצירתו האינטימית, לכן כל התעסקות מיותרת בתחכום הטכני של המצלמה תחשב כהתפרצות ברוטאלית אל תוך תהליך יצירתו.

בחירת המצלמה הנכונה אמורה ללוות את בעליה לאורך שנים רבות של יצירה, תוך קשר הדוק, טלפתי כמעט, עם מצלמתו, דבר זה כמעט אינו  אפשרי בתקופתנו עקב מגפת "השדרגת" העולמית.

בעקרון לא קיימת מצלמה לא טובה. כל מצלמה ייוצרה בזמנה עבור קהל יעד מסוים, עם תכונות בעלות יתרונות או חסרונות ביחס למצלמות אחרות. בניית קשר טלאפתי עם מצלמתך נבנה במשך שנים ותוצאותיו חשובות לצלם יותר מכל פונקציה חדישה כזו או אחרת.

בזמן בחירת מצלמה חשוב מאוד שהיא תתאים לאופי עבודתו של הצלם בצורה מדויקת ככל האפשר. כדאי לזכור שהמצלמה היקרה ביותר אינה בהכרח המצלמה המתאימה ביותר עבורך.

הבחירה אינה פשוטה לאור מגוון האפשרויות  הקיימות כיום בשוק.  גם המעבר לצילום דיגיטאלי אינו מקל על הבחירה, בעבר הפער בין גופי המצלמה של חברות גדולות היה קטן בהרבה, רוב התכונות החשובות של המצלמה היו דומות וההבדלים ביניהן היו שוליים. ביום בו נכנס למשחק החיישן נולדו הפערים הגדולים בין המצלמות ועקב כך נוצרו פרמטרים נוספים המשפיעים על החלטתו של הצלם בבחירת המצלמה המתאימה. שיקולים כמו : גודל חיישן, מספר הפיקסלים, רעשים, קרופ פקטור וכו' בהחלט מקשים על הבחירה, במיוחד עקב הקצב המהיר של השינויים הטכנולוגיים.

לפני שאתה בודק את נתוניה של המצלמה, דע את נתוניך שלך.

מכיוון ש"המצלמה המושלמת" קיימת רק באגדות, ובקרוב גם בסרטי מדע בדיוני, רצוי מאוד לתפור לעצמנו מצלמה לפי מידותינו, שתתאים לנו ככפפה ליד. מפעם לפעם אני פוגש  אנשים שקנו את מצלמתם הראשונה  ובחרו בדגם החדש,המשוכלל והיקר ביותר, כשאני מביט בהתנהלותם ברחוב הם נראים לי כמו ילד בן 4 המנסה להטיס מטוס אפ – 16 . מה בכלל רצה המסכן?  רק להעיף עפיפון הוא רצה, אלא שלרוע מזלו יעץ לו חבר לקרוא קודם כל ביקורת עפיפונים.    אתרי הביקורות האינסופיים מצליחים לסחרר את ראשינו  ולבלבל אותנו עוד ועוד בדרך להחלטה נבונה. בסופו של דבר אתה שוכח, שמאחורי אותה מצלמה משוכללת הנראית כמו חללית נאסא קטנה מלאת כפתורים, כמו אותו אורגן שלוש קומות, ומאחרי ספר הוראות הפעלה שלה שדומה שנועד באמת להפעיל מעבורת חלל, עומד בסך הכל בן אדם פשוט ( לא שום פסנתרן אסטרופיסיקאי) , שאינו מצליח לנצל אפילו 10 אחוזים מיכולתה של בחירת ליבו.  לאחר שחרש ובדק במיקרוסקופ מדעי כל תמונה שצולמה ופורסמה ע"י אותה מצלמה, הוא מחליט לקנות אותה בביטחון  שגם הוא יקבל את אותה ה"איכות" שראה בתמונות. אך באותה מהירות הוא מתאכזב ואינו מבין מדוע הוא לא  מצליח במקום שצלמים עם ציוד פשוט בהרבה מצליחים בגדול. לאחר זמן שוב הוא נופל לאותו הפח אחרי שהמשווקים שוב שכנעו אותו שהמצלמה הבאה תעשה, ממש תעשה, עבורו את העבודה הטובה ביותר.

אילו אפשרויות קיימות היום לבחירת מצלמה מתאימה לצלם רחוב?

מצלמות SLR  

 

אלה הן הפופולריות ביותר בקרב הצלמים המחפשים מצלמה שתכסה את רוב האפשרויות בצילום. התכונות העיקריות המעניינות את מרבית הצלמים הן: גודל חיישן, כמות פיקסלים, רגישות מכסימלית ברעש מינימאלי , נקודות פוקוס ומס' תמונות בשנייה שהמצלמה מסוגלת לצלם.

יתרונותיה הגדולים בכך שנחשבת כסוס עבודה המסוגל להפיק כמות אדירה של תמונות בזמן קצר מאוד, בשילוב מערכות  מדידת אור ומיקוד מדוייקות ומתקדמות. כמו כן ביכולת מרשימה של התאמת מבחר רחב של עדשות בכל הזוויות ובאיכויות שונות. ואם זה לא מספיק אז יש אפשרות לתוספת כוח רצינית בחיבור אביזרים נלווים. אכן מכונה שעושה רושם טוב, בעיקר על בחורות יפות וצלמים מתחילים. את חסרונותיה הבולטים ניתן לחוש היטב לאחר עבודה מאומצת במשך שעות רבות בזכות משקלה וגודלה הרב. פעולת צילום רועשת יחסית, ומנגנון התריס והמראה שלה גורם לויבראציות הפוגעות בחדות ומקשות על צילום בתנאי אור חלש.  ברחוב  היא עושה רושם גרוע על מצולמים המרגישים מאויימים על ידה. היא די בולטת בשטח וקשה להסוואה. ולבסוף גם מע' שלמה של גוף עדשות ואביזרים נלווים שמחירה גבוהה מאוד יחסית לשאר סוגי המצלמות.

צלם שלא ילמד לנצל  את יתרונותיה, יפגוש לרוב בחסרונותיה עד שיתייאש. האתגר הגדול כאן הוא להפוך חסרון ליתרון, ידוע הרי שצילום רחוב עוסק בעיקר בחדירה לשטחו הפרטי של המצולם ורצוי מאוד שהדבר יעשה  בצורה שקטה, מהירה וחמקנית  מבלי שהוא יראה ,ישמע או יחוש בך. ברור שכמעט ולא ניתן להעלים מצלמה כל כך מגושמת ורועשת מעינו של המצולם, וכבר מרחוק אתה נחשב לדמות מאיימת ולא רצויה בקרבתו, מעתה עינו תהיה פקוחה עליך  בחשדנות יתרה. אין ספק שמצלמה כה גדולה מגבילה את תנועתו של  הצלם ברחוב וחושפת אותו לסכנות של קשר עין מיותר עם הסביבה אשר מכשיל ברוב המקרים את הצילום כבר בשלבים הראשונים.  הפתרון הטוב ביותר לצלמי רחוב הבוחרים לעבוד עם סוג זה של מצלמות הוא התאמת גישתם אל המצולמים ברחוב. עבודה עם מצלמה גדולה מכריח אותך לעבוד בצורה ישירה מול בני אדם ופירוש הדבר לחתור למגע וחיכוך עימם תוך הפעלת כל חושיך בצורה החדה והנבונה ביותר. לקסם האישי ותכונות אופי יש תפקיד מפתח בגישה זאת. ניתוח מהיר של מצבים ויכולת תגובה מתאימה הם חשובים ביותר, כמו היכרות עם השטח ועם אנשיו . החוכמה היא לא רק לדעת כיצד לצאת מכל סיטואציה אלא כיצד להיכנס אליה בהצלחה.

מסקנה: לא כל מה שטוב לצלם עיתונות טבע או ספורט בהכרח טוב לצלם רחוב. היתרון הגדול הוא שעבודה עימה במשך הזמן משנה אותך לטובה כצלם וכאדם .

 

מצלמות ריינג'פיינדר.  

 

זה הוא אחד מסוגי המצלמות הוותיקות והמוערכות ביותר בקרב צלמי רחוב ידועים וחובבים, בעבר בהווה וכנראה שגם בעתיד. רק ברגע בו תחזיק מצלמת ריינג'פיינדר בידך תבין שמישהו ממש חשב ברצינות כיצד לתפור מצלמה שתשב בכף ידך כמו כפפה. למרות כל הטכנולוגיות  הדיגיטאליות המתקדמות, רוב מצלמות הריינג'פיינדר, עדיין מיוצרות ונמכרות עבור צלמי הפילם.  צלם שעבר מצילום במצלמת SLR   לריינג'פיינדר יחוש מייד בקושי שבעבודה עימה. זוהי תורה שלמה הכרוכה בהרגלי עבודה שונים מאלו שהיית רגיל אליהם קודם. למעשה זו השיטה הקשה ביותר מכל מצלמות ה - 35 מ"מ הקיימות בשוק. מצד שני, לאחר שלמדת והתרגלת אליה היא קלה בהרבה מהשאר.   הפעלתה נעשית לרוב בצורה מכנית ידנית, אתה מכוון את הצמצם הפוקוס והמהירות בצורה ידנית  ובנפרד אחד מהשני. בהחלט מצלמה שתלמד אותך לחשוב בצורה שונה!                                                                                                        מבנה המצלמה ושיטות הפעולה עימה שונים לגמרי ממצלמות ה-  SLR אולם לא אפרט כאן כיצד היא פועלת אלא בעיקר את תכונותיה ביחס לאחרות.

יתרונותיה הבולטים ביחס למצלמות הSLR שהיא קטנה, קלה לאחיזה ולהסתרה בכף היד ובכך לא מושכת תשומת לב רבה.  פעולת צילום שקטה מאוד ומנגנון התריס אינו יותר ויבראציות. (אין מראה קופצת). תפעולה מאוד פשוט ויעיל (אינטואיטיבי) אין כפתורים מיותרים, רק מה שהכרחי לצילום. מתגאה במערכת עדשות קטנות ,קלות ובאיכות אופטית מירבית. אמינות מכנית גבוהה ביותר עטופה בגוף חזק ואמיד בשחיקה לאורך שנים רבות.

חסרונותיה המעטים והבולטים בשיטת הריינג'פיינדר הן בעיקר במע' מיקוד שלא דרך העדשה כמו במצלמות רפלקס ולכן תמיד ישנה סטיה קלה שיש צורך לתקן אותה, כמו כן מס' מוגבל ושונה של מסגרות פריים בין מצלמה ומצלמה והדבר דורש עינית חיצונית במידה וחרגת מגבולות המסגרת המיועדת לאותה עדשה. לדוגמה: אם קווי המסגרת הרחבים ביותר במצלמתך מתאימים לעדשה 28 מ"מ והינך מרכיב על מצלמתך עדשה רחבה יותר, אתה מוכרח להשתמש בעינית חיצונית המותאמת לאותה זווית העדשה כשהיא מורכבת על גבי צידה העליון של המצלמה במקום בו נהוג לשבת הפלאש החיצוני. (HOT SHOE).

נקודה נוספת המתייחסת לכל מצלמות הריינג'פיינדר היא העובדה שכל עדשותיה הן באורך מוקד קבוע. לא זום , לא מאקרו ובאורכי מוקד שלא עולים  בד"כ על 135 מ"מ.

מסקנה: הבחירה לעבוד עם מצלמת ריינג'פיינדר היא אתגר רציני לכל צלם  ובכל רמה, יתרונה הגדול הוא בכך שהיא עוסקת בכל מה שהכרחי בלבד ומפנה לצלם יותר זמן ומרחב יצירה הכרחי ובהתעסקות מינימלית באטומציה.

 

מצלמות P&S  

 

עד לא מזמן מצלמות קומפקטיות לא נלקחו ברצינות ע"י צלמים מקצועיים, היום כמעט כל צלם מכובד מצייד  את עצמו במצלמה קטנה ואיכותית שיכולה לבייש לא מעט את אחיותיה הגדולות ביכולות שלה.  לרוב משמשות הן כמצלמת גיבוי אך הכיוון הטכנולוגי העתידי מוכיח שהפערים בין הקומפקטיות לריפלקס מצטמצמים במהירות רבה  ולא מן הנמנע שיווצר מצב שמאחורי כל מצלמה קטנה ברחוב עלול להסתתר צלם גדול.

למה שואף צלם רחוב יותר מאשר להכנס בחשאי לשטחו הפרטי של אדם אחר לצלמו ולצאת מהמקום מבלי שיחושו בו? כמה קל לשוטט ברחוב  בבטחון מלא כשאינך מאיים על אף אחד במצלמה גדולה, וגם אם נתפסת על חם תוך כדי צילום, בקלות יסלחו לך, כי אתה לא יותר מאשר "תייר מזדמן".

על יתרונותיה הבולטים אין צורך להרחיב ורשימת חסרונותיה רק הולכת וקטנה מרגע לרגע ומה שנשאר הוא לתת קרדיט ענק ליצרני הנסיכה הקטנה אך ללא ספק עם ביצועים של מלכה גדולה שהולכת לכבוש את שוק הצילום בקרוב ובגדול.

 

 

 

צילום רחוב - מאחורי הקלעים / חלק ד'.

הסוואה
התמודדות מול המצולם דורשת מאמץ  פיזי ונפשי על מנת להגיע קרוב ככל האפשר אל האובייקט מבלי לאבד את גורם ההפתעה.

מהי החשיבות בהסוואה?
היא  היכולת לנוע בחופשיות  ב"שטח הפרטי" של בני האדם על מנת לשמר את גורם ההפתעה אשר יוביל ליצירת התמונה האותנטית.
מה בדיוק עלינו להסוות?
א. את הכוונות שלנו.
ב. את המצלמה שלנו.

כוונות :
קשר עין -
אנו מתקשרים בינינו לבין עצמנו בעזרת סימנים בעיניים. מוזר הדבר איך אדם יכול לעמוד מצידו השני של הרחוב ולדעת שמסתכלים בו. כשאנו מסתובבים עם מצלמה דרוכה ומחפשים אחר אובייקטים מתאימים אפילו סוג של סקירה יכול להרתיע אובייקט רגיש.
הרגע בו נוצר קשר עין, מודיע לאובייקט שלך על כוונותיך והוא עלול להרגיש לא בנוח כמטרה לצילום אפילו בטרם שהתחלת לצלם.
הפתרון הוא ללמוד להרחיק את עיניך מהמוקד. כלומר, הבט מעבר לנושא או לצידו. עדיין אתה יכול לראות טוב במידה מספקת. התקרב לאובייקט(מבלי להסתכל בו) הכן את מצלמתך, והסתכל עליו רק ברגע שתצלם.                                                     
תנועה מתמדת –
עלינו לנוע בקצב תנועת הרחוב  בתנועה מתמדת.  ברגע בו נתפס מבטנו באובייקט צילום או סיטואציה פוטנציאלית אסור לנו "להיתקע" במקום מול המצולם. גם אם הוא לא מביט בנו ישירות עדיין יכול לראות אותנו בתחום ראייתו, ועצירה פתאומית בתחומו תמשוך את תשומת ליבו וייוצר קשר עין לא רצוני אשר יכול להוביל לכישלון הצילום כולו.
הפתרון הוא ללמוד להביט רחוק יותר ובכך להאריך את זמן התכנון של הצילום. תוך כדי תנועה לכיוון המצולם עלינו לתכנן מראש את כל הפרמטרים כגון: הקומפוזיציה, המרחק,הרקע, עומק השדה, מהירות הצילום, הזווית הטובה ביותר, והעדשה הדרושה לכך. ברגע שהגענו לנקודה המשוערת אותה תכננו מראש אנו מצלמים בעצירה רגעית וממשיכים את תנועתנו הלאה.
חשוב מאוד לתרגל צילום אובייקטים כאשר אנו נמצאים בתנועה מתמדת (ללא עצירה).                      
המצלמה –
הדבר האחרון אותו צריך לראות המצולם הוא מצלמתנו. מוכרחים לעשות כל מאמץ אפשרי בהסוואת המצלמה .
קיימות מספר דרכים העוזרות בהסוואת המצלמה:

• המצלמה תוחזק בכף ידנו כל זמן שאנו נמצאים בתנועה ובמצב צילום בשטח הפעילות שלנו כאשר הרצועה מלופפת בצורה נוחה  סביב כף היד והאצבעות. מצב זה מאפשר  מוכנות תמידית ותגובה מידית לכל סיטואציה.
• מצלמה התלויה על הצוואר או הכתף חושפת את כוונותינו מול הקהל שבקירבתנו ,העוקב  בחשש אחרי כל  תנועה שלנו. תגובתם לצילום כבר לא תהיה טבעית.
• הסוואה מוצלחת של המצלמה תלויה לא מעט בגודלה הפיזי. מצלמה קטנה עד בינונית ניתן להסתיר בתוך כף היד או בכיס המכנסיים.  השימוש במצלמת ריפלקס יקשה עלינו להסתירה מעינו של  המצולם  וישאיר אותנו חשופים. הדבר  ידרוש מאיתנו לשנות גישה ולהביא לידי ביטוי מקסימאלי את  כל אשר למדנו על התמודדות ישירה מול המצולם והשימוש בכל הידע, הכישרון והניסיון שלנו בהפגת המתח ויצירת הקירבה בינינו לבין המצולם.

סוגי סיטואציות ודרכי פעולה.
להלן מס' סוגי סיטואציות וגישות שונות בתגובה אליהן:

גישה הגנתית - מאופיינת בתגובה מיידית לסיטואציה שהגיעה אלינו בהפתעה. הצילום מבוסס על אינסטינקט/רפלקס ולא על מחשבה מוקדמת.   – סיטואציות מסוג זה הן דוגמה מצוינת לחשיבות של מוכנות תמידית לצילום חטף.
טיפ: תוך כדי סיור ברחוב מומלץ לכוון מראש את מהירות התריס ,הצמצם והפוקוס בהתאם לאור המצוי והמרחק הדמיוני אותו קבענו מראש במקרה של היתקלות בסיטואציה מאין זו.
*על מנת  להתמקצע בצילומי חטף ובו זמנית לשמור על קומפוזיציה נכונה , חשוב מאוד לתרגל צילום אנשים בתנועה ותוך כדי תנועה שלנו. תרגילי תזמון , אומדן מרחק והקפאת תנועה ישפרו את היכולת שלנו להגיב בצורה מהירה וחכמה יותר .
גישה יזומה   - מאופיינת באילתור/התערבות אישית בסיטואציה בשטח לטובת יצירת רעיון חדש.   
לעיתים אנו נתקלים ברחוב בסיטואציה פוטנציאלית אך חסרת מעוף, בדרך כלל ניתן לצלמה או לוותר עליה ולהמשיך הלאה. קיימת  גם אפשרות של מציאת החלק החסר שישתלב בתמונה אשר יגרום גירוי המחשבה והדמיון אצל הצופה. במקרה זה עלינו לפעול מהר ולמצוא דרך יצירתית על מנת לשלב חלק כלשהו אשר נמצא בקרבת מקום והוא יתאים לנו לרעיון החדש.

גישה מתמשכת  -  מאופיינת במעקב ותיעוד סיטואציה לאורך זמן ומרחק. – דורשת שימוש בשיטות הסוואה מגוונות.
אחת התכונות הייחודיות אצל צלמי רחוב היא עירנות רבה למתרחש בסביבתם, צפייה ממושכת בהתנהגות בני אדם, שפת גופם והרגליהם הם אימון מצוין לחידוד ופיתוח היכולת לחוש מראש סיטואציות העומדות להתרחש.  ברגע בו אנו חשים במצב בו יכולה להתפתח סיטואציה מעניינת ברחוב אנו יודעים איך היא מתחילה אך איננו יודעים איך והיכן היא תסתיים. יש שתי דרכים לגשת לנושא כזה, במיוחד אם ישנה אינטראקציה בין מספר אובייקטים המעורבים בסיטואציה.
הגישה הראשונה היא גלויה וישירה  ואילו השנייה היא חשאית.
ההחלטה באיזו גישה עלינו לנקוט גם היא עניין של תחושה המתבססת על גורמים שונים כגון: מצב רוחם הכללי  של כל הגורמים, המרחק  ביניהם, בטיחותו האישית של הצלם, עד כמה "נוכחותו" של הצלם בליווי הסיטואציה היא הכרחית או אולי אף מזיקה.                                     
בכל דרך בה נבחר לפעול תהיה מלווה בסדרה של תמונות המלוות ומתעדות את הסיטואציה  שהתבשלה לאיטה וטעמה השתנה מרגע לרגע.
הדבר החשוב ביותר אותו עלינו לזכור כאשר החלטנו לפעול בגישה מתמשכת הוא לא להסתפק בתמונה טובה ולזנוח את הסיטואציה בטרם מיצינו אותה עד הסוף כי לעולם לא נדע אם הפסדנו  את התמונה הטובה ביותר כשכבר לא היינו שם.
במידה והחלטנו לפעול בגישה הגלויה והישירה הצלחתנו תהיה בכך שנקבל מהנוכחים בסיטואציה את החופש לפעול בשטחם הפרטי  למשך זמן מה.
במידה והחלטנו לפעול בגישה החשאית עלינו לנקוט בכל אמצעי ההסוואה ,ההסחה, ההתגנבות וההתחמקות העומדים לרשותנו תוך כדי ליווי הסיטואציה עד סופה מבלי להתגלות ע"י  המשתתפים באירוע או חשיפתנו ע"י הקהל הנמצא במעגל הקרוב לסיטואציה.

סיפורי התחנה / חלק ב'.

 כבר כארבע שנים מאז שטף את מדינת ישראל נחשול של פליטים ממדינות אפריקה הנמצאות בסיכסוכי  דמים פנימיים. אין ספק שהדבר תפס אותנו לא מוכנים:  ככה באים? בלי להודיע? בלי לצלצל קודם? אולי אנחנו לא בבית ?  נכון, גם אנחנו לא היינו בבית כאלפיים שנה. זו הרי אחת הסיבות שבשלהן זנקו לעזרה עמותות וקבוצות אזרחים המאמינות במתן עזרה מתוך דוגמה אישית וללא תנאים או גבולות.  רשויות המדינה התמהמהו במתן עזרה וקבלת החלטות נבונות. לתזמון חלק מכריע בעיצוב היחסים בינינו לבין גל הפליטים.  שום גוף ממשלתי לא היה מעוניין לקחת על עצמו אחריות לקבוצה כה גדולה ,שונה ובעייתית. דווקא לנו יש נסיון עשיר בהבאת קבוצות גדולות לישראל וטיפול יסודי בהן, אולם (הבדל קטן) אלו היו יהודים ואילו הפליטים עכשיו לא היו מבני עמנו... ממשלת ישראל איננה יודעת כיצד לעכל אותם. עד היום היא מעכלת ולועסת, אך אינה מבינה את הטעם בנוכחותם. יש שאינם מבינים ויש שכבר רוצים לירוק ולסלק.

על קביעת דרגת הסיכון של מדינות המוצא של הפליטים אחראית הסוכנות לפליטים של האו"ם ועל פי נתוניה קובעת מדינת ישראל את יחסה אל אוכלוסיות הפליטים. הנה לדוגמה הפליטים שמוצאם בסודן והגיעו לישראל. כל אלה חצו את הגבול לישראל ממצרים. למעשה כל אדם שברח מהטבח בסודן שהה במצרים בממוצע כחמש שנים, לפני בריחתו משם לישראל.

מה גורם לאלפי אנשים לנטוש את ביתם ועבודתם במדינתם (הזמנית) החדשה לנוס על נפשם, לסכן את  חייהם וחיי ילדיהם כשהם נסים ממדינה כמצרים, שקיבלה אותם כפליטים, הקימה עבורם מחנות ואיפשרה להם לחיות, לעבוד וללמוד במדינתם? ומדוע יברחו דוקא לישראל? האין זו האוייב האכזר עליו סיפרו להם מאז ילדותם בסודן? אם תעלעלו בדרכונו של כל סודני תופתעו בוודאי לגלות שעל אחד העמודים מתנוססת חותמת בולטת במיוחד המכריזה שלאזרח סודני זה הזכות לבקר בכל מדינה בעולם למעט ישראל! 

אז הנה קצת רקע על מבקשי המקלט בישראל ובמצרים על פי נתוני האגודה לזכויות האזרח:

על פי ההערכות נע מספרם של המהגרים במצרים כיום בין 750,000 ל - 4 מליון בני אדם. כ -43,000 מתוכם רשומים כמבקשי מקלט או הוכרו כפליטים על ידי האו'ם. הסודנים מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר בקהילת המהגרים במצרים. באשר לישראל מאז שנת 2006 ביקשו בישראל מקלט למעלה מ- 20,000 פליטים,מבקשי מקלט ומהגרים, מרביתם מאריתריאה,סודן וחוף השנהב. רובם הגדול של אלו נכנס דרך גבול סיני שבין מצרים וישראל. רבים שילמו למבריחים אשר הובילו אותם עד מרחק הליכה מן הגבול, בצידו המצרי. אף שממשלת מצרים הגדירה את הגבול כשטח צבאי סגור, חלק ניכר מן הגבול באורך 266 ק"מ, פתוח פיזית, מצב שאותו החליט לאחרונה ראש ממשלת ישראל, נתניהו, לשנות.

 

יציאת מצרים

רבים מהסודנים המנסים לחצות את הגבול לישראל הם מבקשי מקלט ופליטים שנאבקו במשך שנים בקשיי החיים במצרים. מהגרים סודנים אחרים נמלטו, ככל הנראה, מאימת הסכסוך המזוין בדארפור וחצו את מצרים בנתיב ישיר לישראל.

מסתבר מכל זאת שלהיות פליט סודני במצרים זה לא תענוג גדול. עדויותיהם של פליטים סודניים, שהגיעו לישראל מציגות תמונה מדאיגה, מזעזעת למען האמת, באשר למעללי ה"אדונים" המצריים כלפיהם. עצם היותך סודני במצרים מציבה אותך, כמעט תמיד, בדרגה הנמוכה ביותר מבחינה אנושית, ביחס לאזרח המצרי, וזאת אפילו מבלי להיות פליט. במשך שנים רבות שירתו סודנים את אדוניהם המצרים בבתיהם, לעיתים בתנאי עבדות. נשיהם סבלו מהטרדות מיניות ואונס, שהיו דבר שבשיגרה. לשוטט ברחובות העיר בשעות החשיכה, היה עבורם ענין מסוכן. לעיתים קרובות היו גברים סודניים חוזרים לבתיהם שדודים או מוכים בידי חבורות רחוב, ללא כל סיבה. לעיתים יש מהם הנרצחים לשם סחר באיבריהם. רבים מפליטי סודן מספרים, שבמשך הזמן  למדו לוותר על ביקורים, אצל רופאים, אפילו פשוטים, אפילו אצל רופאי שיניים. הם מספרים על פליטים, שהגיעו לטיפולים פשוטים במרפאות מקומיות ושם הורדמו. כשהתעוררו מצאו את עצמם  ברחוב בלי כליה, במקרה הטוב, וללא איברים אחרים, דבר, שהביא למותם, במקרה הרע.  תלונות שהוגשו לרשויות לא טופלו, המשטרה המקומית עצמה עין והיא מתעלמת משיתוף הפעולה,הידוע לכל, בין סוחרי איברים לבין רופאים בכירים בבתי החולים המצריים. פליטים שהתלוננו, קיבלו איומים מהמשטרה המקומית.

בסוף ספטמבר 2005, קיימו פליטים ומבקשי מקלט סודנים משמרת מחאה בפארק מוסטפא מחמוד הסמוך למשרדי נציבות האו"ם לפליטים בקהיר. פעולת המחאה התרחבה ולבסוף כללה 2,000 משתתפים ונמשכה שלושה חדשים. המפגינים הציגו לסוכנות האו"ם לפליטים רשימת דרישות ,חלקן נוגעות לתלונות שכלל אינן מצויות  בסמכותה של הנציבות, כולל , למשל, העלאת קצבאות המחייה.  ב-30 לדצמבר פיזרה המשטרה המצרית את ההפגנה באלימות, מאות סודנים נהרגו, ומאות נעצרו. עשרות מהם נעדרים עד היום, ולאיש אין מושג להיכן נעלמו. אותו אירוע נחקק בזכרון הקולקטיבי של הפליטים הסודנים, חלקם ציינו את האירוע כסיבה המרכזית לבואם לישראל.

בחודש ספטמבר 2007, לאחר שגורמים ישראליים רשמיים קישרו בין אסונם של תושבי דארפור לבין אסון היהודים בשואה, הורה ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, להעניק ל – 500 (מספר ששונה מאוחר יותר ל – 600) מפליטי דארפור היתרי תושבות ארעית, הניתנים לחידוש ("מעמד א/5"). ההחלטה התקבלה תוך התעלמות ממהגרים סודאנים רבים אחרים, לא- דארפורים שלהם טענות תקפות לא פחות למעמד של פליטים.ההחלטה גם ולא חלה על מאות דארפורים נוספים, שהגיעו לישראל לאחר התאריך הקובע.

בניגוד לסודנים שהחליטו לצאת למסע לישראל, מרבית ההפליטים מאריתריאה שוהים במצרים זמן קצר ואינם מבקשים בה מקלט. אזרחים אריתראים שנמלטים למצרים ולישראל מבססים את בקשותיהם למעמד של פליט על כך, שהתחמקו משירות צבאי קשה וממושך המוטל עליהם  (העלול לפעמים להפוך לבלתי מוגבל בזמן)  ועל כך שאם ייתפסו, הם עלולים להיחשף לעינויים או אף להוצאה להורג. לבקשות למקלט מדיני במצרים או בישראל היתווספו גם עילות הנובעות מעצם העזיבה של מדינת מוצאם. ממשלת אריתריאה רואה בתושבי המדינה המבקשים מקלט מחוצה לה בוגדים וככאלה מרחפות מעל ראשיהם סכנת מעצר, עינויים ומאסר לתקופות ממושכות מאד, אם יחזרו.  ממשלת ישראל העניקה רשיונות עבודה הניתנים לחידוש ("אשרות ב/1") לכ -2,000 אריתראים שהגיעו לישראל לפני ה -25 בדצמבר 2007. אריתראים שהגיעו לישראל לאחר תאריך זה החלו לקבל אישורי עבודה בחודש פברואר 2008, אולם מסמכים אלה אינם מתירים להם מגורים בתל–אביב  או בירושלים.

אנו באנו ארצה...

זרם הפליטים שהגיע אלינו מגבול מצרים דילג מעל חופיה היפים של תל אביב והתנקז למקום האחרון, שאליו  היה אמור להגיע  - הביוב של מדינת ישראל, התחנה המרכזית הישנה.

 אז מה היה לנו שם?

פשע,סמים, זנות, ,זוהמה,סוחרי סמים, נרקומנים,עכברושים,מחלות ועוד מכל טוב... בקיצור ממלכת הבלתי רצויים של החברה הישראלית !!! ואלה התקבצו בהמוניהם, בסקרנות, בגינת לוינסקי לקבל בברכה את הבלתי רצויים החדשים.

הזונות הרימו חצאית קצרה ואמרו:"סוף סוף הגיעה קליינטורה חדשה", הנרקומנים גילגלו עיניהם  ואמרו:"סוף סוף יהיה ממי לגנוב", סוחרי הסמים שיפשפו ידיים ואמרו:"סוף סוף יהיה עוד מישהו לדחוף לו חומר".   בעלי הדירות והמתווכים  לחצו ידיים ואמרו:"זכינו בפייס" . והפליטים המאושרים על כך שחייהם ניצלו ע"י "האויב האכזר" לא ידעו את נפשם מרוב רצון להודות לנו.  הם נפלו אפיים ארצה, נישקו את האדמה ושאלו:" האם הגענו אל ארץ הקודש"?

ללא ספק מדינת ישראל היא כיום מן המתקדמות בעולם בתחום המדע, אולם הפעם נראה כי המדען המטורף עשה ניסוי אחד יותר מידי. כל אזור התחנה המרכזית נראה מלמעלה כמעבדה אחת גדולה לניסויים בבני אדם. כאילו מישהו שם אמר:"בוא ניקח אנשים שפויים ונשים אותם במקום לא שפוי ונראה תוך כמה זמן הם ישתגעו. אם יתחילו להשתולל נרדים אותם !!!".

בוקר טוב ישראל!

את הלילות הראשונים בתחנה המרכזית הם לעולם לא ישכחו. כל מי שלא מצא את מקומו באחד מהמקלטים המיוחדים, שהוכנו והוסבו במיוחד עבורם (מכוני ליווי שפונו ע"י המשטרה ומקלטים תת קרקעיים) ישן- בר מזל שכמותו- ברחוב או בגינה הציבורית על הדשא. כמי שרגלו דרכה לא מעט פעמים בכל אותם המקלטים אוכל להעיד, שבכל ביקור כזה במורד המקלט נתקלתי בזרם של עכברושים נסים בהיסטריה מן המקלט אל הרחוב,מפני הצחנה, העובש,ריח הזיעה, השתן והצואה המתערבבים בניחוחות עזים של תבשיל בשר עממי. ברגע בו נכנסת אל המקלט הרגשת כאילו שמו אזיקים על שתי ידיך:  אתה מביט ורואה זוג ילדים קטנים זבי חוטם, שעיניהם גדולות, פעורות בתמהון,  אוחזים בך משני צדדיך. אפילו אימם לא יכלה להתירם ממך. כשיצאת אל הרחוב, הילדים עדיין תלויים עליך, לא הרפו, אם תתרחק איש לא ימהר לחפשם. הגזים במקלט כנראה טישטשו מעט את המבוגרים שרבצו על המזרנים, ואולי היתה  תקווה בליבם שילדיהם "יצודו" מישהו שיוציא אותם מכאן. בדרך אספה דודה כלשהי את הילדים וכולנו זרמנו לעבר גינת לוינסקי הגדולה. כל אותו היום דיברו בחדשות , ברדיו ובעיתונים על פליטי דארפור. הימים חלפו וזרם הפליטים לכיוונה של התחנה המרכזית רק גבר, גינת לוינסקי נראתה כהפנינג ענק סביב השעון כל השבוע. כל כלי התקשורת חגו סביבם בכוונה לצוד סיפורים עסיסיים על מנוסתם מהתופת ותלאות מסעם לישראל, למרות שפקידי האו"ם בישראל ביקשו מהם מפורשות לא להתראיין לשום כלי תקשורת מחשש אמיתי שמא יזוהו פניהם וייודע לגורמי הבטחון במדינתם דבר הימצאם בישראל, דבר העלול לסכן את משפחתם שנשארה מאחור וגם אותם לכשיחזרו. הגשמים החלו לרדת ורוב המקלטים התת קרקעיים הוצפו במים. צפיפות אנושית בלתי נסבלת, עכברושים ומחלות שהתפשטו הכריחו את דיירי המקלטים לצאת החוצה. כל גינת לוינסקי והרחבה הסמוכה היו עמוסות בפליטי אפריקה. כלי התקשורת  באזור הלכו והתמעטו, ממילא כולם התרכזו בעברם ובבעיותיהם שם, אך לא בפתרון בהווה. שום גורם ממשלתי עדיין לא הגיע לדבר עימם ולבדוק את מצבם. שוב נכנסו לתמונה כל אותן עמותות פרטיות ואזרחים שאכפת להם במתן פתרונות דחופים אך זמניים. ארגון "רופאים לזכויות אדם" פתח סניף פעיל במתחם התחנה המרכזית החדשה, לימים הוא ייסגר. הרופאים יקרסו מהעומס הרב, גם התרופות יאזלו ולא יהיה יותר תקציב להמשך פעילותם במקום.

"רכבת אווירית" של רכבים פרטיים עמוסים בבגדים ,מצעים,מזון וצעצועים הצליחה, ולו במעט, להחיות, לשמח ולרענן את המלתחה של הפליטים שעדיין לא היה להם כסף לקנות דבר. 4-5 ימים ללא מזון היה דבר שבשגרה עבור אותם פליטים שלא הצליחו להיסתדר במהרה.  המחזות בגינה היו הזויים. ריכוז של כמה עשרות בני אדם הסתער מכל עבר על כל מכונית שנכנסה לרחבת הגינה, הדלתות נפתחו, הסחורה נזרקה החוצה ברשלנות והנהג נמלט במהירות. עשרות אנשים מנסים לדלות מהערימה לפחות בגד אחד, אולם זה היה קשה כשכל אחד מהם משך חלק מן הבגד לכיוונו.  תוך שניות הערימה נעלמה כלא היתה. המלחמה על הבגד עוד לא שכחה והנה עוד טנדר מגיח מכיוון אחר ועוצר במרכז הרחבה, מיד הוא מוקף בעשרות רבות של גברים. הם כבר למדו לזהות אותם, את סוחרי העבודה. שולפים מתוך ההמון עובד או שניים ונעלמים. השאר ממשיכים להמתין בגינה, רובם יבלו את הלילה על הדשא הרטוב מקורבלים בסדין על מנת להיות ראשונים בבוקר כשיבואו שוב הסוחרים.

כבר בתחילת דרכם בהגיעם לתל אביב נהגה המדינה בחוסר שיוויון במתן מעמד פליט,אישורי שהייה ועבודה בישראל ובכך גרמה לפילוג פנימי בין הקבוצות השונות,סיכסוכים וירידה ברמת החיים של רוב מבקשי המקלט. רק מיעוט קטן מסך כל האנשים נהנה מתנאים מלאים של אשרת שהייה ,עבודה ותנאים סוציאליים חשובים. למרות כל הקשיים, במשך הזמן חייהם של רוב האנשים יסתדרו בצורה סבירה למדי. המבוגרים ברובם מצאו עבודה, ילדיהם סיימו אולפן לעיברית, לומדים בבתי הספר הפזורים באיזור ורבים מבני הנוער פעלים בתנועת הנוער והצופים. אט אט הם תוקעים כאן שורשים, איש מהם לא מתכנן על עתיד רחוק יותר מההווה . הרצון לחיות חזק יותר מהכל. חלקם ילמדו בדרך הקשה על החיים בישראל, עבור חלקם החיים יהיו קלים יותר, מי שהזדרז ולמד עברית והתחבר לישראלים, למד מהר מאוד גם כיצד עושים כסף, יש מעטים מהם שכבר תוך שנתיים התעשרו. ההזנחה,חוסר האונים והיאוש המצטבר ידרדרו את חלקם לרחוב, לטיפה המרה,הסמים ,הזנות והפשע.

צילום רחוב - הרחוב בעיני המתבונן

הכול התחיל לפני שנים רבות ביערות הגשם הסבוכים אי שם בדרום אמריקה. עכביש קטן, פקח לפתע את עיניו בחושך. קריאת הקרב הדהדה בראשו הקטן . זהו יצר עתיק יומין שאינו יודע שובעה. כאשר יצר זה משולב עם בטן מקרקרת דבר לא יעצרו.
זהו אינסטינקט בסיסי, לא סרט. עבורו זהו טבע הדברים.  – הוא יוצא לצייד!

הוא הזדחל בשקט ממחילתו בדרכו אל שדות הצייד האינסופיים, לעבר מטרות שסימן בעבר  בדרכו לפה ולשם... הוא לא התעצל, הוא פרש מלכודות רשת קטנות במקומות אסטרטגיים. "עד שאשוב יתמלא ה'מקרר' " חשב בליבו "וגם משהו ל'נשנש' בדרך יהיה". הוא נע בשקט, צעדיו קלים, חושיו דרוכים. הוא יתקוף מיד ממקום הסוואתו ישתק את טרפו ועקבות לא ישאיר.

 

 

 "מקום אשר רגל אדם לא דרכה בו"  כך נקראה מולדתו, אך לפתע קרה הגרוע מכל – רגל אדם עמדה בדרכו ! הוא הרים את ראשו תוך סריקה מהירה :"אין חיה כזו" אמר לעצמו, "פה לא יעזור חיל האויר , הקרב יוכרע פנים אל פנים" , ושיניו ננעצו עמוק בבשרו של הפולש. אך אבוי , לא הספיק העכביש להביט כה וכה והנה, לפתע פגע בו גוף מתכתי כבד אשר הטביע בגופו סימנים מוזרים : MADE IN J...
וזה היה סופו של גיבורנו הקטן והאמיץ. אבל בטרם מת הוריש את שיניו טבולות הארס והותירן נעוצות ברגלו של צלם חובב ממדינה קטנה, הרחק משם.

הזמן חלף וידידנו הצלם חזר אל העיר הגדולה בארצו הקטנה.
רחובות העיר הסואנים נראו לו לפתע שונים ממה שזכר, הכול נראה ונשמע שונה.
הזמן עשה את שלו. שינויים מוזרים החלו לנוע ולהתרחש בגופו:
ראייתו חדה וכבר אינו נתקל בעמודים, שאינו מצליח לראות.  בהליכתו ברחוב הוא מביט הרחק, מביט רחב. שמיעתו גם היא השתפרה פלאים: לפתע הוא שומע את קולות הרחוב ומבחין בשפתו .
הוא יוצא את ביתו, המצלמה בידו, אצבעו על ההדק – הוא יוצא לצלם!
בדרכו ברחובות הוא בוחן מטרות שסימן בעבר כאשר היה בדרכו לפה ולשם...
הוא נע בשקט,צעדיו קלים, חושיו דרוכים,יתקוף מיד ממקום הסוואתו ישתק את טרפו ולא ישאיר עקבות. "עינו הציבורית" תמיד פקוחה, הוא רואה את הכול, לטוב ולרע.

 

 

הרחוב הוא ידידו של הצלם ואויבו. כך גם חיי הרחוב וחיי דייריו. הם לא צפויים, הם רנדומלים , ספונטנים. הם רגישים ומפתיעים, אדיבים ומסוכנים. עם כולם על הצלם לדעת לתקשר, להבין את שפתם ולקלוט את רמזיהם.
לא בסלנג מדובר, זוהי שפת סימנים נסתרת, קודים של התנהגות בחברה, חברת הרחוב.
שפת הרחוב היא שפת סימנים,סמלים,צורות גיאומטריות. סימניה רשומים על לוחות המודעות,שלטי חוצות,מדרכות,תחנות אוטובוס,עמודים,בגדי אנשים,פחי זבל, אוטובוסים. הרחוב "מדבר" דרך הבעות פניהם של אנשים, דרך שפת גופם, מצבם הנפשי, היחסים בינם לבין עצמם ויחסיהם עם אחרים, את "מילותיו" של הרחוב תמצא, בנעליים,בתסרוקת,בלבוש באופנה...בכל פרט ופרט אשר תמצא ברחוב יש משמעות.

 

 

לא די בהבנת שפת הרחוב. עיסוקו של הצלם הוא חיפוש מתמיד, עקשני ובלתי פוסק , אחר קו מקשר בין סימני הרחוב השונים כדי לתרגמם, לארגנם בצורה ויזואלית, למען הצופה המתבונן בתמונה. החיפוש הזה הוא השומר על המתח המתמיד בעבודתו של הצלם, והוא המספק לו "חומר דלק" ומשמעות עמוקה להיותו צלם המוקדש לצילום לכל חייו.

מה שמחפש צלם הרחוב במיוחד הוא קשר בין סמלים לבני אדם. הוא שואף למצוא קשר בין סמל כלשהו, בעל משמעות מוכרת לכל בתרבות בה הוא פועל ובין אדם (או לפעמים בעל חיים) ה"מתאים", המשתלב עם הסמל. שילוב מוצלח יצור מבט חדש על המציאות המוכרת, זווית ראיה חדשה, מפתיעה, מעוררת רגשות ומחשבות ובכך יעניק לתמונה ערך מוסף מעבר לרישום סתמי של המציאות. במציאת השילוב המתאים הזה סבלנותו של הצלם היא השחקן הראשי, אבל גם דמיון, ניסיון והתעמקות רבה בהתנהגות האנושית הם כלים הכרחיים ב"ארגז הכלים" שלו.

 

 

הקשר בין אדם לאדם מורכב מאלמנטים רבים ושונים ואלה תמיד שומרים על מתח מסוים ביניהם. תפיסת מוצלחת של מתח זה בתמונה יפעיל תמיד את הרגש והדמיון אצל הצופה.
ידוע כי במקרים מסוימים כאשר קיימת הבנה נפשית ורגשית עמוקה בין בני אדם נוצר ביניהם קשר טלפתי, הם מבינים זה את זה בלא צורך לדבר . באופן דומה, גם צלמים מסוימים , כאלה שהתעמקו בהתנהגות בני אדם ובקשרים עמם וביניהם, יפתחו מעין קשר טלפתי אשר יאפשר להם לצפות מראש את התפתחותן של סיטואציות אנושיות ולצלמן ברגע המכריע שלהן.

בהקשר זה יש לזכור כי רוב בני האדם פועלים תחת דפוסי התנהגות קבועים, אשר משותפים לכולנו, חלקם תלויי-תרבות ואחרים משותפים לכלל המין האנושי.

 

 

שפת הגוף היא נושא אשר נחקר, נלמד ונכתב עליו הרבה. בסיטואציות דומות כולנו עושים פחות או יותר את אותם הדברים, בצורה דומה. אם ניקח לדוגמא אדם ממוצע ונתבונן בו זמן מה ברחוב, נראה שהתנהגותו דומה מאד להתנהגות אחרים באותם התנאים. אבל- ולכך אורב צלם הרחוב- אם נתאזר בסבלנות לא יחלוף זמן בטרם יעשה אותו אדם מעשה חריג: מגוחך, מצחיק, מרגש, נוגע ללב, טיפשי, מטורף,מוזר..... צלם הרחוב נעזר בקביעות בהכרת דפוסי ההתנהגות האנושית, אבל ה"פנינים" שהוא מחפש, שלהן הוא אורב , שהן "אוצרותיו הנסתרים" הם אותם רגעים מיוחדים, "חריגים" "משוגעים" שבאמצעותם הוא מביא לכלל ביטוי את אמירתו על תמצית האנושיות כפי שהוא רואה אותה.
כולנו מכירים, יודעים להבחין, בדפוסי התנהגות בחברה, אך לא כולנו ערים לאותן סיטואציות מיוחדות,חריגות, ויודעים לזהותן ואף לצפותן מראש. היכולת לעשות זאת,היא אשר מובילה את צלם הרחוב הטוב, את "עכביש הג'ונגל האורבאני" לתפיסת רגע מסוים מיוחד ולהקפאתו, רגע המורכב מאלמנטים אנושיים פשוטים שמדברים לליבנו ומציתים את דמיוננו,רגע המציג לנו זיכרון, חוויה, המשותפים לכולנו כבני אדם, אולם המוצגים בדרך מיוחדת . הזיכרון והחוויה משותפים לכולנו, אבל ה"שף" שרקח ובישל, שנתן לתבשיל את טעמו המיוחד, שידע לראות ולהראות את תמצית המשותף האנושי והמיוחד של הרגע הזה, הוא צלם הרחוב.

 

 

כיצד שלא נביט על כך, תמיד יחשב הצלם למין "עוף מוזר" בעיני החברה. חיים אנו בתקופה הנשלטת ע"י צילומים. בעולם המודרני הצלם מצויד לפעמים בכוח כמעט על טבעי, לטוב ולרע. לעיתים יכולה להיות לצלם השפעה מרחיקת לכת על חיי זולתו . למשל: צילום של אדם נשוי יושב במועדון לילה, חבוק עם יפיפה בלונדינית, עלול לשמש אמצעי סחיטה או מוצג במשפט גירושין. צילום מקרי של שודד בנקים עשויה להוביל למאסרו של השודד. צילום תמים בשוק עלול להחשיד את הצלם בעיני הסוחרים כסוכן של מס הכנסה, או פקח משרד הבריאות המבקש "לתפוס אותם על חם".  צילום ילדים בפארקים ציבוריים עלול להחשיד את הצלם בפדופיליה. כלומר, לעתים קרובות יש פחד מן הצלם, והמצלמה נחשבת ,שלא בצדק, כגוף מאיים. אלו רק דוגמאות בודדות . הרשימה ארוכה. הסיבות הגורמות לפחד ,אי רצון ולפעמים אפילו לתגובות תוקפניות כלפי הצלם הן רבות ושונות. לעתים קרובות הן הופכות אותו מאמן, מתעד, משליח ציבור לאויב הציבור בעיני אנשים .

 

 

למען האמת צלם הרחוב הוא אכן חלק מהחברה והוא ממלא תפקיד חשוב מאוד בתיעוד החברה בכלל, ושלנו בארץ בפרט: להראות כלפי פנים וכלפי חוץ איך אנו נראים.התפקיד הזה חשוב אולי במיוחד בחברה כשלנו, הנמצאת עדין בתהליכי שינוי ועיצוב. הצלם מתבונן, רואה , מצלם ומראה לנו את עצמנו , מנקודת מבטו שלו. מה תעשה החברה כבר אינו תלוי בו. ההמשך תלוי בנו כפרטים וכחברה.

 דרך שיטוטיי בעיר בחרתי להראות מקומות , אשר מוכרים לכולנו, מנקודת המבט המיוחדת לי. בכתבה הקצרה הזאת ניסיתי לחלוק אתכם את אהבתי לרחוב ואת הרגשתי שהרחוב הוא חממה לכול סוגי הרגש, לכל סוגי החוויות. חיי הרחוב זורמים , גועשים בשפע בסמטאות העיר, בכל שכונה, בכל רמות החברה . עלינו רק לעצור לרגע, להתבונן , להקשיב לשפתו, לחכות בסבלנות, כדי לדלות מנהר גועש זה רגעים הזויים,  רגעים מרגשים, מראות עצובים ומחויכים, שמחים או רציניים, חכמים או מגוחכים. הרחוב הוא לא רק מרחב ה"ג'ונגל האורבני", הוא ללא ספק גם ההצגה הטובה ביותר בעיר.