1. האם אתה יכול לשפוך קצת אור על עברך כילד,הבית-משפחה, איפה גדלת, איך הייתה הילדות שלך ומה הוביל אותך לתחום הצילום.

2. בהמשך לשאלה הקודמת האם נושאי הצילום שלך מושפעים מעברך או אנשים הקרובים אליך (אירועים, אנשים, מקומות).

3. האם בכל תצלום שאתה מצלם יש בו אמירה שלך או שאתה משאיר את הפענוח לקהל? והאם אתה חושב שהקהל מספיק אינטליגנט להבין את האמירה האישית שלך?

4. אתה מרגיש שהשתנית כתוצאה מהזמן שאתה מבלה עם אנשי רחוב/ברחוב, פיתחת אישיות מסוימת או הרגלים מסוימים כתוצאה מזה?

5. איך אתה שומר על אובייקטיביות וקור רוח כאשר אתה נמצא בין אנשים ברחוב? אתה יכול לתת דוגמה שלא הצלחת או התערבת?

6. באיזה דרך/מצלמה אתה מצלם? שחור לבן, צבעוני (ואז מעברי לשחור לבן?) מה ההבדלים בטכניקות

7. איך אתה מגדיר את עצמך צלם אומנות או צלם עיתונות?

תשובות

1.
יליד אוקראינה, 1972 עליתי לארץ עם משפחתי בגיל 6 והתגוררתי כל ילדותי בעיר רחובות.
נחתתי היישר לכיתה א' באמצע השנה, הקליטה היתה די קשה בהתחלה אבל הסתגלתי די מהר לסביבה והחברים החדשים.  הוריי נאלצו לעבוד בשתיי עבודות עלמנת לחסוך כסף לדירה ולבנות חיים חדשים בארץ. מכיוון שהוריי היו חוזרים מהעבודה רק בשעות הערב הדבר אילץ אותי להיות מאוד עצמאי ואחראי לעצמי, כבר בגיל שש הייתי ילד מפתח ,אחרי שעות הלימודים לא הייתי הולך הביתה אלא נשאר ברחוב ולומד להסתדר. מהר מאוד התחלתי להשתעמם מחברת בני גילי והתחלתי לחפש את חברתם של גדולים ממני ,במשך השנים  למדתי ליצור קשרים עם כל אחד ונחשפתי לחכמת החיים של מבוגרים ממני, הבטחון העצמי שלי עלה מאוד וחכמת הרחוב עזרה לי מאוד לשרוד בחיים שלי.
אין ספק שהייתה לי ילדות מרתקת שהשפיעה עליי ועל דרך עבודתי עד עצם היום הזה,  החשיפה הראשונה שלי לצילום היתה עוד מהשנים בבריה"מ כשאבי היה צלם חובב רציני, תמיד הייתי חשוף למצלמה,פילמים,חדר חושך ותמונות תלויות לייבוש באמבטיה.  הקסם בקופסת הפלאים הזו השאיר עליי רושם חזק מאוד ועצם העובדה שהמצלמה של אבי היתה רחוקה מהישג ידי רק הגבירה אצלי את האש להשיג אחת כזו וליצור קסמים בעצמי. רק בגיל בר מצווה קיבלתי את מצלמתי הראשונה ומאותו רגע לא נפרדנו, כל חיי סבבו סביב האובססיה לצילום ותיעוד.

2. נושאי הצילום שלי בהחלט מושפעים מעברי, הרחוב הוא הסביבה הטבעית שלי, שם אני מרגיש כמו בבית . מכיוון שנחשפתי לאוכלוסיות שוליים וחייתי לצידם הגישה שלי לאנשים אלו היא מאוד טבעית וחלקה. אין מקום או אוכלוסיה שקשה לי לעבוד איתה, הסקרנות האישית שלי והרצון התמידי לחקור כל נושא חברתי מניע אותי תמיד למקומות ואנשים מרתקים.

3.  בכל צילום שלי יש אמירה אישית שמתעדת את האישיות שלי, היא מבוססת על הדמות הקומית והטרגית שבתוכי. לכן באופן טבעי גוף העבודה שלי נחלק לשניים, הקומדיה והטרגדיה של החיים. האיזון בין שתיי העולמות גורם לי לשמור על שפיות. אני יודע שאת הצילומים שלי מנתחים ומפענחים לכיוונים רבים, זה משהו שאני לא יכול להעיד על עצמי, הנושאים שאני נמשך אליהם מאוד אישיים וקרובים לליבי, שום דבר לא מסובך מדי או בעל פירוש אינטליגנטי מתוחכם.

4. בהחלט כן.  ההתעסקות התמידית ברחוב והחיכוך עם כל אוכלוסיותיו באמת שינתה אותי, רק לטובה. אני מושפע מכל דבר ברחוב וזו ההשראה הכי גדולה שלי, האנשים, לא ספרים או צלמים אחרים. אני גם רוצה להשפיע על אחרים, הרחוב הוא בית הספר הטוב ביותר לחיים, אין מנוס מלהפיק את חכמת הרחוב, יכולת ניתוח והבנה של בני האדם בחייך הפרטיים.

5. אני עובד ברחוב בשני מישורים, צילום רחוב קלאסי שבו אין לי שום התערבות או השפעה על המצולמים ובמישור השני הוא צילום דוקומנטרי שבו אני בהחלט נוכח בתוך כל סיטואציה אבל לא נשאר אובייקטיבי, נהפוך הוא משתדל להיות קשור אישית,ורגשית לאנשים, צתוך היחסים האינטימיים יוצאת אמת הרבה יותר עמוקה אם הייתי יותר מנותק ואובייקטיבי לנושא.
6. עד היום אני מצלם במצלמת לייקה פילם ש/ל כמצלמה הראשית שלי ולפעמים בדיגיטלית כשאני צריך לעבוד בצבע לנושא מסוים. היתה גם תקופה של שנתיים שצילמתי במצלמת כיס דיגיטלית קטנטנה, הצילום נעשה מראש בש/ל. אני באמת חושב שכל דקה מול מחשב זה זמן יקר שאני מעדיף להשקיע אותו ברחוב.
7.  אני חושב שההגדרה הכי טובה שלי היא צלם רחוב דוקומנטרי. למרות שאני מחזיק בתעודת עיתונאי בזכות כתבות רבות שעשיתי בעיתונות המקומית, מעולם לא נזקקתי לה  ואני לא רואה את עצמי כצלם עיתונות מן המניין.   אני גם לא נחשב כצלם אמנות כי מעולם לא למדתי צילום או אמנות אבל אני מאמין שהדרך בה אני עובד היא אמנות בפני עצמה.