סיפורי התחנה / חלק ב
כבר כארבע שנים מאז שטף את מדינת ישראל נחשול של פליטים ממדינות אפריקה הנמצאות בסיכסוכי דמים פנימיים. אין ספק שהדבר תפס אותנו לא מוכנים: ככה באים? בלי להודיע? בלי לצלצל קודם? אולי אנחנו לא בבית ? נכון, גם אנחנו לא היינו בבית כאלפיים שנה. זו הרי אחת הסיבות שבשלהן זנקו לעזרה עמותות וקבוצות אזרחים המאמינות במתן עזרה מתוך דוגמה אישית וללא תנאים או גבולות. רשויות המדינה התמהמהו במתן עזרה וקבלת החלטות נבונות. לתזמון חלק מכריע בעיצוב היחסים בינינו לבין גל הפליטים. שום גוף ממשלתי לא היה מעוניין לקחת על עצמו אחריות לקבוצה כה גדולה ,שונה ובעייתית. דווקא לנו יש נסיון עשיר בהבאת קבוצות גדולות לישראל וטיפול יסודי בהן, אולם (הבדל קטן) אלו היו יהודים ואילו הפליטים עכשיו לא היו מבני עמנו... ממשלת ישראל איננה יודעת כיצד לעכל אותם. עד היום היא מעכלת ולועסת, אך אינה מבינה את הטעם בנוכחותם. יש שאינם מבינים ויש שכבר רוצים לירוק ולסלק.
על קביעת דרגת הסיכון של מדינות המוצא של הפליטים אחראית הסוכנות לפליטים של האו"ם ועל פי נתוניה קובעת מדינת ישראל את יחסה אל אוכלוסיות הפליטים. הנה לדוגמה הפליטים שמוצאם בסודן והגיעו לישראל. כל אלה חצו את הגבול לישראל ממצרים. למעשה כל אדם שברח מהטבח בסודן שהה במצרים בממוצע כחמש שנים, לפני בריחתו משם לישראל.
מה גורם לאלפי אנשים לנטוש את ביתם ועבודתם במדינתם (הזמנית) החדשה לנוס על נפשם, לסכן את חייהם וחיי ילדיהם כשהם נסים ממדינה כמצרים, שקיבלה אותם כפליטים, הקימה עבורם מחנות ואיפשרה להם לחיות, לעבוד וללמוד במדינתם? ומדוע יברחו דוקא לישראל? האין זו האוייב האכזר עליו סיפרו להם מאז ילדותם בסודן? אם תעלעלו בדרכונו של כל סודני תופתעו בוודאי לגלות שעל אחד העמודים מתנוססת חותמת בולטת במיוחד המכריזה שלאזרח סודני זה הזכות לבקר בכל מדינה בעולם למעט ישראל!
אז הנה קצת רקע על מבקשי המקלט בישראל ובמצרים על פי נתוני האגודה לזכויות האזרח:
על פי ההערכות נע מספרם של המהגרים במצרים כיום בין 750,000 ל - 4 מליון בני אדם. כ -43,000 מתוכם רשומים כמבקשי מקלט או הוכרו כפליטים על ידי האו'ם. הסודנים מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר בקהילת המהגרים במצרים. באשר לישראל מאז שנת 2006 ביקשו בישראל מקלט למעלה מ- 20,000 פליטים,מבקשי מקלט ומהגרים, מרביתם מאריתריאה,סודן וחוף השנהב. רובם הגדול של אלו נכנס דרך גבול סיני שבין מצרים וישראל. רבים שילמו למבריחים אשר הובילו אותם עד מרחק הליכה מן הגבול, בצידו המצרי. אף שממשלת מצרים הגדירה את הגבול כשטח צבאי סגור, חלק ניכר מן הגבול באורך 266 ק"מ, פתוח פיזית, מצב שאותו החליט לאחרונה ראש ממשלת ישראל, נתניהו, לשנות.
יציאת מצרים
רבים מהסודנים המנסים לחצות את הגבול לישראל הם מבקשי מקלט ופליטים שנאבקו במשך שנים בקשיי החיים במצרים. מהגרים סודנים אחרים נמלטו, ככל הנראה, מאימת הסכסוך המזוין בדארפור וחצו את מצרים בנתיב ישיר לישראל.
מסתבר מכל זאת שלהיות פליט סודני במצרים זה לא תענוג גדול. עדויותיהם של פליטים סודניים, שהגיעו לישראל מציגות תמונה מדאיגה, מזעזעת למען האמת, באשר למעללי ה"אדונים" המצריים כלפיהם. עצם היותך סודני במצרים מציבה אותך, כמעט תמיד, בדרגה הנמוכה ביותר מבחינה אנושית, ביחס לאזרח המצרי, וזאת אפילו מבלי להיות פליט. במשך שנים רבות שירתו סודנים את אדוניהם המצרים בבתיהם, לעיתים בתנאי עבדות. נשיהם סבלו מהטרדות מיניות ואונס, שהיו דבר שבשיגרה. לשוטט ברחובות העיר בשעות החשיכה, היה עבורם ענין מסוכן. לעיתים קרובות היו גברים סודניים חוזרים לבתיהם שדודים או מוכים בידי חבורות רחוב, ללא כל סיבה. לעיתים יש מהם הנרצחים לשם סחר באיבריהם. רבים מפליטי סודן מספרים, שבמשך הזמן למדו לוותר על ביקורים, אצל רופאים, אפילו פשוטים, אפילו אצל רופאי שיניים. הם מספרים על פליטים, שהגיעו לטיפולים פשוטים במרפאות מקומיות ושם הורדמו. כשהתעוררו מצאו את עצמם ברחוב בלי כליה, במקרה הטוב, וללא איברים אחרים, דבר, שהביא למותם, במקרה הרע. תלונות שהוגשו לרשויות לא טופלו, המשטרה המקומית עצמה עין והיא מתעלמת משיתוף הפעולה,הידוע לכל, בין סוחרי איברים לבין רופאים בכירים בבתי החולים המצריים. פליטים שהתלוננו, קיבלו איומים מהמשטרה המקומית.
בסוף ספטמבר 2005, קיימו פליטים ומבקשי מקלט סודנים משמרת מחאה בפארק מוסטפא מחמוד הסמוך למשרדי נציבות האו"ם לפליטים בקהיר. פעולת המחאה התרחבה ולבסוף כללה 2,000 משתתפים ונמשכה שלושה חדשים. המפגינים הציגו לסוכנות האו"ם לפליטים רשימת דרישות ,חלקן נוגעות לתלונות שכלל אינן מצויות בסמכותה של הנציבות, כולל , למשל, העלאת קצבאות המחייה. ב-30 לדצמבר פיזרה המשטרה המצרית את ההפגנה באלימות, מאות סודנים נהרגו, ומאות נעצרו. עשרות מהם נעדרים עד היום, ולאיש אין מושג להיכן נעלמו. אותו אירוע נחקק בזכרון הקולקטיבי של הפליטים הסודנים, חלקם ציינו את האירוע כסיבה המרכזית לבואם לישראל.
בחודש ספטמבר 2007, לאחר שגורמים ישראליים רשמיים קישרו בין אסונם של תושבי דארפור לבין אסון היהודים בשואה, הורה ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, להעניק ל – 500 (מספר ששונה מאוחר יותר ל – 600) מפליטי דארפור היתרי תושבות ארעית, הניתנים לחידוש ("מעמד א/5"). ההחלטה התקבלה תוך התעלמות ממהגרים סודאנים רבים אחרים, לא- דארפורים שלהם טענות תקפות לא פחות למעמד של פליטים.ההחלטה גם ולא חלה על מאות דארפורים נוספים, שהגיעו לישראל לאחר התאריך הקובע.
בניגוד לסודנים שהחליטו לצאת למסע לישראל, מרבית ההפליטים מאריתריאה שוהים במצרים זמן קצר ואינם מבקשים בה מקלט. אזרחים אריתראים שנמלטים למצרים ולישראל מבססים את בקשותיהם למעמד של פליט על כך, שהתחמקו משירות צבאי קשה וממושך המוטל עליהם (העלול לפעמים להפוך לבלתי מוגבל בזמן) ועל כך שאם ייתפסו, הם עלולים להיחשף לעינויים או אף להוצאה להורג. לבקשות למקלט מדיני במצרים או בישראל היתווספו גם עילות הנובעות מעצם העזיבה של מדינת מוצאם. ממשלת אריתריאה רואה בתושבי המדינה המבקשים מקלט מחוצה לה בוגדים וככאלה מרחפות מעל ראשיהם סכנת מעצר, עינויים ומאסר לתקופות ממושכות מאד, אם יחזרו. ממשלת ישראל העניקה רשיונות עבודה הניתנים לחידוש ("אשרות ב/1") לכ -2,000 אריתראים שהגיעו לישראל לפני ה -25 בדצמבר 2007. אריתראים שהגיעו לישראל לאחר תאריך זה החלו לקבל אישורי עבודה בחודש פברואר 2008, אולם מסמכים אלה אינם מתירים להם מגורים בתל–אביב או בירושלים.
אנו באנו ארצה...
זרם הפליטים שהגיע אלינו מגבול מצרים דילג מעל חופיה היפים של תל אביב והתנקז למקום האחרון, שאליו היה אמור להגיע - הביוב של מדינת ישראל, התחנה המרכזית הישנה.
אז מה היה לנו שם?
פשע,סמים, זנות, ,זוהמה,סוחרי סמים, נרקומנים,עכברושים,מחלות ועוד מכל טוב... בקיצור ממלכת הבלתי רצויים של החברה הישראלית !!! ואלה התקבצו בהמוניהם, בסקרנות, בגינת לוינסקי לקבל בברכה את הבלתי רצויים החדשים.
הזונות הרימו חצאית קצרה ואמרו:"סוף סוף הגיעה קליינטורה חדשה", הנרקומנים גילגלו עיניהם ואמרו:"סוף סוף יהיה ממי לגנוב", סוחרי הסמים שיפשפו ידיים ואמרו:"סוף סוף יהיה עוד מישהו לדחוף לו חומר". בעלי הדירות והמתווכים לחצו ידיים ואמרו:"זכינו בפייס" . והפליטים המאושרים על כך שחייהם ניצלו ע"י "האויב האכזר" לא ידעו את נפשם מרוב רצון להודות לנו. הם נפלו אפיים ארצה, נישקו את האדמה ושאלו:" האם הגענו אל ארץ הקודש"?
ללא ספק מדינת ישראל היא כיום מן המתקדמות בעולם בתחום המדע, אולם הפעם נראה כי המדען המטורף עשה ניסוי אחד יותר מידי. כל אזור התחנה המרכזית נראה מלמעלה כמעבדה אחת גדולה לניסויים בבני אדם. כאילו מישהו שם אמר:"בוא ניקח אנשים שפויים ונשים אותם במקום לא שפוי ונראה תוך כמה זמן הם ישתגעו. אם יתחילו להשתולל נרדים אותם !!!".
.jpg)
בוקר טוב ישראל!
את הלילות הראשונים בתחנה המרכזית הם לעולם לא ישכחו. כל מי שלא מצא את מקומו באחד מהמקלטים המיוחדים, שהוכנו והוסבו במיוחד עבורם (מכוני ליווי שפונו ע"י המשטרה ומקלטים תת קרקעיים) ישן- בר מזל שכמותו- ברחוב או בגינה הציבורית על הדשא. כמי שרגלו דרכה לא מעט פעמים בכל אותם המקלטים אוכל להעיד, שבכל ביקור כזה במורד המקלט נתקלתי בזרם של עכברושים נסים בהיסטריה מן המקלט אל הרחוב,מפני הצחנה, העובש,ריח הזיעה, השתן והצואה המתערבבים בניחוחות עזים של תבשיל בשר עממי. ברגע בו נכנסת אל המקלט הרגשת כאילו שמו אזיקים על שתי ידיך: אתה מביט ורואה זוג ילדים קטנים זבי חוטם, שעיניהם גדולות, פעורות בתמהון, אוחזים בך משני צדדיך. אפילו אימם לא יכלה להתירם ממך. כשיצאת אל הרחוב, הילדים עדיין תלויים עליך, לא הרפו, אם תתרחק איש לא ימהר לחפשם. הגזים במקלט כנראה טישטשו מעט את המבוגרים שרבצו על המזרנים, ואולי היתה תקווה בליבם שילדיהם "יצודו" מישהו שיוציא אותם מכאן. בדרך אספה דודה כלשהי את הילדים וכולנו זרמנו לעבר גינת לוינסקי הגדולה. כל אותו היום דיברו בחדשות , ברדיו ובעיתונים על פליטי דארפור. הימים חלפו וזרם הפליטים לכיוונה של התחנה המרכזית רק גבר, גינת לוינסקי נראתה כהפנינג ענק סביב השעון כל השבוע. כל כלי התקשורת חגו סביבם בכוונה לצוד סיפורים עסיסיים על מנוסתם מהתופת ותלאות מסעם לישראל, למרות שפקידי האו"ם בישראל ביקשו מהם מפורשות לא להתראיין לשום כלי תקשורת מחשש אמיתי שמא יזוהו פניהם וייודע לגורמי הבטחון במדינתם דבר הימצאם בישראל, דבר העלול לסכן את משפחתם שנשארה מאחור וגם אותם לכשיחזרו. הגשמים החלו לרדת ורוב המקלטים התת קרקעיים הוצפו במים. צפיפות אנושית בלתי נסבלת, עכברושים ומחלות שהתפשטו הכריחו את דיירי המקלטים לצאת החוצה. כל גינת לוינסקי והרחבה הסמוכה היו עמוסות בפליטי אפריקה. כלי התקשורת באזור הלכו והתמעטו, ממילא כולם התרכזו בעברם ובבעיותיהם שם, אך לא בפתרון בהווה. שום גורם ממשלתי עדיין לא הגיע לדבר עימם ולבדוק את מצבם. שוב נכנסו לתמונה כל אותן עמותות פרטיות ואזרחים שאכפת להם במתן פתרונות דחופים אך זמניים. ארגון "רופאים לזכויות אדם" פתח סניף פעיל במתחם התחנה המרכזית החדשה, לימים הוא ייסגר. הרופאים יקרסו מהעומס הרב, גם התרופות יאזלו ולא יהיה יותר תקציב להמשך פעילותם במקום.
"רכבת אווירית" של רכבים פרטיים עמוסים בבגדים ,מצעים,מזון וצעצועים הצליחה, ולו במעט, להחיות, לשמח ולרענן את המלתחה של הפליטים שעדיין לא היה להם כסף לקנות דבר. 4-5 ימים ללא מזון היה דבר שבשגרה עבור אותם פליטים שלא הצליחו להיסתדר במהרה. המחזות בגינה היו הזויים. ריכוז של כמה עשרות בני אדם הסתער מכל עבר על כל מכונית שנכנסה לרחבת הגינה, הדלתות נפתחו, הסחורה נזרקה החוצה ברשלנות והנהג נמלט במהירות. עשרות אנשים מנסים לדלות מהערימה לפחות בגד אחד, אולם זה היה קשה כשכל אחד מהם משך חלק מן הבגד לכיוונו. תוך שניות הערימה נעלמה כלא היתה. המלחמה על הבגד עוד לא שכחה והנה עוד טנדר מגיח מכיוון אחר ועוצר במרכז הרחבה, מיד הוא מוקף בעשרות רבות של גברים. הם כבר למדו לזהות אותם, את סוחרי העבודה. שולפים מתוך ההמון עובד או שניים ונעלמים. השאר ממשיכים להמתין בגינה, רובם יבלו את הלילה על הדשא הרטוב מקורבלים בסדין על מנת להיות ראשונים בבוקר כשיבואו שוב הסוחרים.
כבר בתחילת דרכם בהגיעם לתל אביב נהגה המדינה בחוסר שיוויון במתן מעמד פליט,אישורי שהייה ועבודה בישראל ובכך גרמה לפילוג פנימי בין הקבוצות השונות,סיכסוכים וירידה ברמת החיים של רוב מבקשי המקלט. רק מיעוט קטן מסך כל האנשים נהנה מתנאים מלאים של אשרת שהייה ,עבודה ותנאים סוציאליים חשובים. למרות כל הקשיים, במשך הזמן חייהם של רוב האנשים יסתדרו בצורה סבירה למדי. המבוגרים ברובם מצאו עבודה, ילדיהם סיימו אולפן לעיברית, לומדים בבתי הספר הפזורים באיזור ורבים מבני הנוער פעלים בתנועת הנוער והצופים. אט אט הם תוקעים כאן שורשים, איש מהם לא מתכנן על עתיד רחוק יותר מההווה . הרצון לחיות חזק יותר מהכל. חלקם ילמדו בדרך הקשה על החיים בישראל, עבור חלקם החיים יהיו קלים יותר, מי שהזדרז ולמד עברית והתחבר לישראלים, למד מהר מאוד גם כיצד עושים כסף, יש מעטים מהם שכבר תוך שנתיים התעשרו. ההזנחה,חוסר האונים והיאוש המצטבר ידרדרו את חלקם לרחוב, לטיפה המרה,הסמים ,הזנות והפשע.
בימים אלו עדיין נכתבת ההיסטוריה, תולדות ימי הפליטים בארץ ישראל עדיין לא הסתיימו , המילה האחרונה עדיין לא נכתבה, ימים יגידו מה יעלה בגורלנו המשותף.
כל הזכויות שמורות © פליקס לופה