צילום רחוב - הרחוב בעיני המתבונן / פליקס לופה

הכול התחיל לפני שנים רבות ביערות הגשם הסבוכים אי שם בדרום אמריקה. עכביש קטן, פקח לפתע את עיניו בחושך. קריאת הקרב הדהדה בראשו הקטן . זהו יצר עתיק יומין שאינו יודע שובעה. כאשר יצר זה משולב עם בטן מקרקרת דבר לא יעצרו.
זהו אינסטינקט בסיסי, לא סרט. עבורו זהו טבע הדברים.  – הוא יוצא לצייד!  הוא הזדחל בשקט ממחילתו בדרכו אל שדות הצייד האינסופיים, לעבר מטרות שסימן בעבר  בדרכו לפה ולשם... הוא לא התעצל, הוא פרש מלכודות רשת קטנות במקומות אסטרטגיים. "עד שאשוב יתמלא ה'מקרר' " חשב בליבו "וגם משהו ל'נשנש' בדרך יהיה". הוא נע בשקט, צעדיו קלים, חושיו דרוכים. הוא יתקוף מיד ממקום הסוואתו ישתק את טרפו ועקבות לא ישאיר
 "מקום אשר רגל אדם לא דרכה בו"  כך נקראה מולדתו, אך לפתע קרה הגרוע מכל – רגל אדם עמדה בדרכו ! הוא הרים את ראשו תוך סריקה מהירה :"אין חיה כזו" אמר לעצמו, "פה לא יעזור חיל האויר , הקרב יוכרע פנים אל פנים" , ושיניו ננעצו עמוק בבשרו של הפולש. אך אבוי , לא הספיק העכביש להביט כה וכה והנה, לפתע פגע בו גוף מתכתי כבד אשר הטביע בגופו סימנים מוזרים : MADE IN J...
וזה היה סופו של גיבורנו הקטן והאמיץ. אבל בטרם מת הוריש את שיניו טבולות הארס והותירן נעוצות ברגלו של צלם חובב ממדינה קטנה, הרחק משם.
הזמן חלף וידידנו הצלם חזר אל העיר הגדולה בארצו הקטנה.
רחובות העיר הסואנים נראו לו לפתע שונים ממה שזכר, הכול נראה ונשמע שונה.
הזמן עשה את שלו. שינויים מוזרים החלו לנוע ולהתרחש בגופו:
ראייתו חדה וכבר אינו נתקל בעמודים, שאינו מצליח לראות.  בהליכתו ברחוב הוא מביט הרחק, מביט רחב. שמיעתו גם היא השתפרה פלאים: לפתע הוא שומע את קולות הרחוב ומבחין בשפתו .
הוא יוצא את ביתו, המצלמה בידו, אצבעו על ההדק – הוא יוצא לצלם!
בדרכו ברחובות הוא בוחן מטרות שסימן בעבר כאשר היה בדרכו לפה ולשם...
הוא נע בשקט,צעדיו קלים, חושיו דרוכים,יתקוף מיד ממקום הסוואתו ישתק את טרפו ולא ישאיר עקבות. "עינו הציבורית" תמיד פקוחה, הוא רואה את הכול, לטוב ולרע.
 

 
הרחוב הוא ידידו של הצלם ואויבו. כך גם חיי הרחוב וחיי דייריו. הם לא צפויים, הם רנדומלים , ספונטנים. הם רגישים ומפתיעים, אדיבים ומסוכנים. עם כולם על הצלם לדעת לתקשר, להבין את שפתם ולקלוט את רמזיהם.
לא בסלנג מדובר, זוהי שפת סימנים נסתרת, קודים של התנהגות בחברה, חברת הרחוב.
שפת הרחוב היא שפת סימנים,סמלים,צורות גיאומטריות. סימניה רשומים על לוחות המודעות,שלטי חוצות,מדרכות,תחנות אוטובוס,עמודים,בגדי אנשים,פחי זבל, אוטובוסים. הרחוב "מדבר" דרך הבעות פניהם של אנשים, דרך שפת גופם, מצבם הנפשי, היחסים בינם לבין עצמם ויחסיהם עם אחרים, את "מילותיו" של הרחוב תמצא, בנעליים,בתסרוקת,בלבוש באופנה...בכל פרט ופרט אשר תמצא ברחוב יש משמעות.
 

 
לא די בהבנת שפת הרחוב. עיסוקו של הצלם הוא חיפוש מתמיד, עקשני ובלתי פוסק , אחר קו מקשר בין סימני הרחוב השונים כדי לתרגמם, לארגנם בצורה ויזואלית, למען הצופה המתבונן בתמונה. החיפוש הזה הוא השומר על המתח המתמיד בעבודתו של הצלם, והוא המספק לו "חומר דלק" ומשמעות עמוקה להיותו צלם המוקדש לצילום לכל חייו.
מה שמחפש צלם הרחוב במיוחד הוא קשר בין סמלים לבני אדם. הוא שואף למצוא קשר בין סמל כלשהו, בעל משמעות מוכרת לכל בתרבות בה הוא פועל ובין אדם (או לפעמים בעל חיים) ה"מתאים", המשתלב עם הסמל. שילוב מוצלח יצור מבט חדש על המציאות המוכרת, זווית ראיה חדשה, מפתיעה, מעוררת רגשות ומחשבות ובכך יעניק לתמונה ערך מוסף מעבר לרישום סתמי של המציאות. במציאת השילוב המתאים הזה סבלנותו של הצלם היא השחקן הראשי, אבל גם דמיון, ניסיון והתעמקות רבה בהתנהגות האנושית הם כלים הכרחיים ב"ארגז הכלים" שלו.
 

 
הקשר בין אדם לאדם מורכב מאלמנטים רבים ושונים ואלה תמיד שומרים על מתח מסוים ביניהם. תפיסת מוצלחת של מתח זה בתמונה יפעיל תמיד את הרגש והדמיון אצל הצופה.
ידוע כי במקרים מסוימים כאשר קיימת הבנה נפשית ורגשית עמוקה בין בני אדם נוצר ביניהם קשר טלפתי, הם מבינים זה את זה בלא צורך לדבר . באופן דומה, גם צלמים מסוימים , כאלה שהתעמקו בהתנהגות בני אדם ובקשרים עמם וביניהם, יפתחו מעין קשר טלפתי אשר יאפשר להם לצפות מראש את התפתחותן של סיטואציות אנושיות ולצלמן ברגע המכריע שלהן.
בהקשר זה יש לזכור כי רוב בני האדם פועלים תחת דפוסי התנהגות קבועים, אשר משותפים לכולנו, חלקם תלויי-תרבות ואחרים משותפים לכלל המין האנושי.
 

 
שפת הגוף היא נושא אשר נחקר, נלמד ונכתב עליו הרבה. בסיטואציות דומות כולנו עושים פחות או יותר את אותם הדברים, בצורה דומה. אם ניקח לדוגמא אדם ממוצע ונתבונן בו זמן מה ברחוב, נראה שהתנהגותו דומה מאד להתנהגות אחרים באותם התנאים. אבל- ולכך אורב צלם הרחוב- אם נתאזר בסבלנות לא יחלוף זמן בטרם יעשה אותו אדם מעשה חריג: מגוחך, מצחיק, מרגש, נוגע ללב, טיפשי, מטורף,מוזר..... צלם הרחוב נעזר בקביעות בהכרת דפוסי ההתנהגות האנושית, אבל ה"פנינים" שהוא מחפש, שלהן הוא אורב , שהן "אוצרותיו הנסתרים" הם אותם רגעים מיוחדים, "חריגים" "משוגעים" שבאמצעותם הוא מביא לכלל ביטוי את אמירתו על תמצית האנושיות כפי שהוא רואה אותה.
כולנו מכירים, יודעים להבחין, בדפוסי התנהגות בחברה, אך לא כולנו ערים לאותן סיטואציות מיוחדות,חריגות, ויודעים לזהותן ואף לצפותן מראש. היכולת לעשות זאת,היא אשר מובילה את צלם הרחוב הטוב, את "עכביש הג'ונגל האורבאני" לתפיסת רגע מסוים מיוחד ולהקפאתו, רגע המורכב מאלמנטים אנושיים פשוטים שמדברים לליבנו ומציתים את דמיוננו,רגע המציג לנו זיכרון, חוויה, המשותפים לכולנו כבני אדם, אולם המוצגים בדרך מיוחדת . הזיכרון והחוויה משותפים לכולנו, אבל ה"שף" שרקח ובישל, שנתן לתבשיל את טעמו המיוחד, שידע לראות ולהראות את תמצית המשותף האנושי והמיוחד של הרגע הזה, הוא צלם הרחוב.
 

 
כיצד שלא נביט על כך, תמיד יחשב הצלם למין "עוף מוזר" בעיני החברה. חיים אנו בתקופה הנשלטת ע"י צילומים. בעולם המודרני הצלם מצויד לפעמים בכוח כמעט על טבעי, לטוב ולרע. לעיתים יכולה להיות לצלם השפעה מרחיקת לכת על חיי זולתו . למשל: צילום של אדם נשוי יושב במועדון לילה, חבוק עם יפיפה בלונדינית, עלול לשמש אמצעי סחיטה או מוצג במשפט גירושין. צילום מקרי של שודד בנקים עשויה להוביל למאסרו של השודד. צילום תמים בשוק עלול להחשיד את הצלם בעיני הסוחרים כסוכן של מס הכנסה, או פקח משרד הבריאות המבקש "לתפוס אותם על חם".  צילום ילדים בפארקים ציבוריים עלול להחשיד את הצלם בפדופיליה. כלומר, לעתים קרובות יש פחד מן הצלם, והמצלמה נחשבת ,שלא בצדק, כגוף מאיים. אלו רק דוגמאות בודדות . הרשימה ארוכה. הסיבות הגורמות לפחד ,אי רצון ולפעמים אפילו לתגובות תוקפניות כלפי הצלם הן רבות ושונות. לעתים קרובות הן הופכות אותו מאמן, מתעד, משליח ציבור לאויב הציבור בעיני אנשים .
 

 
למען האמת צלם הרחוב הוא אכן חלק מהחברה והוא ממלא תפקיד חשוב מאוד בתיעוד החברה בכלל, ושלנו בארץ בפרט: להראות כלפי פנים וכלפי חוץ איך אנו נראים.התפקיד הזה חשוב אולי במיוחד בחברה כשלנו, הנמצאת עדין בתהליכי שינוי ועיצוב. הצלם מתבונן, רואה , מצלם ומראה לנו את עצמנו , מנקודת מבטו שלו. מה תעשה החברה כבר אינו תלוי בו. ההמשך תלוי בנו כפרטים וכחברה.
 דרך שיטוטיי בעיר בחרתי להראות מקומות , אשר מוכרים לכולנו, מנקודת המבט המיוחדת לי. בכתבה הקצרה הזאת ניסיתי לחלוק אתכם את אהבתי לרחוב ואת הרגשתי שהרחוב הוא חממה לכול סוגי הרגש, לכל סוגי החוויות. חיי הרחוב זורמים , גועשים בשפע בסמטאות העיר, בכל שכונה, בכל רמות החברה . עלינו רק לעצור לרגע, להתבונן , להקשיב לשפתו, לחכות בסבלנות, כדי לדלות מנהר גועש זה רגעים הזויים,  רגעים מרגשים, מראות עצובים ומחויכים, שמחים או רציניים, חכמים או מגוחכים. הרחוב הוא לא רק מרחב ה"ג'ונגל האורבני", הוא ללא ספק גם ההצגה הטובה ביותר בעיר
.
כל הזכויות שמורות © פליקס לופה